אחרי שעובדי מעריב הבינו שאף אחד לא שומע ואף אחד לא רואה את הכסף שהיה אמור ללכת לפנסיה שלהם, הם כנראה החליטו להניח לרגע את הצמיגים הבוערים ואת השלטים החד משמעיים בצד. וכך, העיתונאית חן קוטס, הצלם רובי קסטרו ומנהל בית הדפוס יעקב גרינוולד התגייסו כדי להציל את העיתון בדרך האחרונה שנראתה להם – פנייה אמוציונלית לרגש של כולנו. כאילו מדובר בעוד פרסומת לשמפו, לקוטג' או לחבילה סלולרית משתלמת במיוחד של שיחות לחו"ל.
אפשר גם אחרת: פרסומת קלאסית של מעריב מ-1995
קנו מנוי, הם מתחננים, תעשו את זה בבקשה כדי להציל את מעריב. למעשה, הם מתכוונים בפנייה הזו להציל את העובדים האומללים, כאילו מדובר בעוד מפעל שימורים שעובדיו הולכים הביתה. ברגע שבו הוחלט ללכת על נימי הרגש, נסגרה האופציה להתגייס למען כלי תקשורת, כלב שמירה של הדמוקרטיה, מפעל שמטרתו היא לא להעסיק אנשים אלא לחשוף שחיתויות, להראות לעולם את הזוועות שהוא לא נחשף אליהן, לטפל בסדר היום הציבורי בעזרת עיתונות טובה.
אם להשתמש באחת הסיסמאות הקופירייטריות המוצלחות יותר שלהם, הקמפיין הזה של מעריב כל כך מעליב. הוא מעליב את העיתונות והעיתונאים באשר הם, מעליב את האינטליגנציה ואפילו מעליב את נוחי דנקנר. "ברצינות?", הוא בטח שואל את עצמו בכורסתו, "אתם באמת חושבים שיש לי לב?". הוא הרי איש עסקים קר, ממולח ומקצועי, אז נראה לכם שמתקפת רגשות תשפיע עליו?
