היומן זעק אתמול את התאריך שנחקק כל כך בתודעה הדמוקרטית הישראלית – ארבעה בנובמבר. ושוב אנחנו עומדים לקראת מערכת בחירות, רק שהפעם נדמה שבגלל שלא קורה כאן שום דבר מסביב – לא פיגועים בלב תל אביב, לא פצצה אירנית על הקריה, לא הסכמי שלום גרנדיוזיים, לא שטחים תמורת שלום ולא מחבלים תמורת שליט, לא קטיושות בצפון ומטחי גראדים באשדוד – יש הרבה יותר ספינים אווריריים מאשר בדרך כלל בחודשים שלפני הקלפיות.
אז חודשיים וחצי לפני הבחירות יש באמתחתנו ביברמאניה, שילוש קדוש בש״ס, סלבס בדרך לכנסת, עיתונאים שעוברים לצד השני של הכביש, צעירים שכובשים את מקומם של הוותיקים. תמיד אומרים לנו שהיה פה שמח, אבל גם אומרים שהפעם הולך להיות הרבה יותר. וכשהמהות עוברת לשול הימני, מסרבת להתקשר לגרר ונאבקת בעצמה בתקר, אנחנו נשארים עם סקרים פיקטיביים על פוליטיקאי פיקטיבי שרץ פיקטיבית לראשות פיקטיבית של איזו מפלגה פיקטיבית.
כחלון יקבל 13 מנדטים. אולי בעצם 20. הוא יהיה הש״ס החדש; שובר השוויון שעל כף המאזניים. הוא יהיה הקלף המנצח של גוש השמאל-מרכז. בעצם, של הימין. של הימין-מרכז. של השמאל. הוא יהיה ראש ממשלה תוך שתי קדנציות. עזבו אתכם מאג׳נדה, רק תאמינו לסקרים, שימו כחלון בקלפי ותרגישו את היכולות הגמישות שלכם, החברתיות שלכם, הצפות שלכם.
חלום כחלון ואת נוטפת
כחלון הוא האורן זריף של הפוליטיקה. מסוגל להביא אותך לאורגזמה בלי לגעת, יכול להסתכל על פתק ולהכניס אותו ישירות לקלפי. בלי עמלה, בלי דמי תיווך. מצד אחד הוא דופק את ביבי, מצד שני הוא לא מתמסר לשלי, מצד שלישי הוא אלטרנטיבת מרכז קלאסית עבור כל מי שלא סובל את לפיד. כחלון יהיה מה שזה לא יהיה, מה שתרצו, אפילו גוש חוסם קולות צפים מימין ומשמאל של מפלגת נינט, נוסצקי וגורי אלפי. העיקר שהפעם תלכו להצביע.
כולם מחפשים את המשיח. אף אחד לא יודע מה ההצהרות של ליברמן על הגולן אומרות בעצם, אף אחד לא יודע אם ביבי ממנה יורש בחייו, אף אחד לא יודע מה המשמעות האמיתית של סוציאל-דמוקרטית, אף אחד לא יודע איפה הכסף, אף אחד לא יודע מאיזה צד של הזקן מנשקים את הרב עובדיה, אף אחד לא יודע אם אלדד יניב כיבס ביד את הגרביים של ביבי או סתם לקח אותן לניקוי יבש. אף אחד לא יודע אם כחלון רץ, אבל 13 או 20 מנדטים כבר רצים אחריו.
הספינים של הבחירות מוכיחים אולי בפעם הראשונה שאין לנו באמת מושג. אנחנו רוצים ממשלה חברתית כי קשה לנו ביומיום, אבל גם רוצים להצביע על פי הלב, המסורת, תחושת הביטחון. אנחנו זוכרים את האהלים ברוטשילד, אבל זוכרים את הפיגועים. אנחנו לא רוצים שוב את ביבי, אבל גם לא רוצים אף אחד אחר. אנחנו מבולבלים, מזגזגים, מתלבטים, נאחזים בכל אביר על סוס – לא משנה לנו כבר באיזה צבע – שרק יסכים לזרוק לנו חבל הצלה, לגאול אותנו מייסורינו. במערכת הבחירות הזו נדמה שנבואת הזעם של ביבי לפני 13 שנים הגשימה את עצמה. אנחנו ממש מפחדים. מ-פ-ח-דים.