לקח לגל המחאה קצת יותר משנה כדי להתמקם בדיוק במקום הנכון. אמנם במבחן האותיות הראשונות א׳ זה עדיין אהל וב׳ זה עדיין בית, ובמבחן המיקום המרכזי אין כמו רוטשילד בואכה הבימה, אבל המלחמה האמיתית היתה חייבת להיות כנראה על הסנדוויץ׳, ל׳ זה לחם. ואם אין לחם, כנראה שזו המלחמה של כולנו - של מעמד הביניים שכבר נמצא פה שנה ושל השכבות החלשות שהיו פה מאז ומעולם. אתם בטח זוכרים; קשה יש רק בלחם.
אסוציאטיבית, כששומעים על התייקרות הלחם תמיד מגיעים למארי אנטואנט. שוב מדובר בסיפור הקבוע על ניתוק השלטון מהעם שאמור בסופו של דבר להוביל למהפכה צרפתית גם בישראל. ה״אנשים קופצים מהגג״ של שלום חנוך אמנם שודרג לאחרונה לטרנד המצמרר של אנשים שמציתים את עצמם, אבל האזרח הקטן כבר לא כל כך קטן וממש לא מתכוון לשלם בגדול. יש לו את הכלים החברתיים, הכתובת המאשימה, הרוח הגבית של התקשורת שמהלכת בין הטיפות על הקו שבין אקטיביזם לסיקור אובייקטיבי - ובעיקר, לראשונה מאז 1995, יש לו הרבה מאוד רצון שיהיה פה שינוי.
והשינוי הזה מתחיל בהבנה הבסיסית שהתייקרות הלחם קשורה למתקפה באיראן - והכל תולדה די פסיכית של שלטון מנותק, כוחני, רע לאזרחיו. לא במקרה השורש של מלחמה הוא ל.ח.ם. ההוצאות הפומביות להורג במאה ה-18 בצרפת של לפני המהפכה, יכולות לשחזר את עצמן גם היום.
הניתוק, האטימות וחוסר ההקשבה של הממשלה לאזרח - שרוצה קודם כל לחיות ואז לחיות בכבוד ואז שהילדים שלו יחיו ברווחה - כל אלה מהווים את תחילת התסמינים של ממשלה שמוציאה את אזרחיה מהבית, נותנת להם את הגפרור והדלק מול משרדי הביטוח הלאומי, מרעיבה אותם ללחם ולבסוף מוציאה אותם להורג בכיכר, בין אם זה בגיליוטינה ובין אם זה באמצעות מתקפה באירן. מלחמה היא מפלטם של החלשים, ברירה אחרונה למצב קטטוני, בסיס רעוע להתחלה מחדש. אבל מאז הקיץ שעבר אנחנו כבר פחות חלשים. עכשיו, חברי ממשלה, נראה אתכם מנסים להילחם באירן, נראה אתכם מנסים לגזול לנו את הלחם מהפה.