לא אשכח את ההודעה ההיא שקיבלתי לפני כמה חודשים בפייסבוק, בעיקר כי היא נשלחה אליי בשתיים לפנות בוקר באמצע חלום מתוק על ששי קשת ופיצה משפחתית, לא משנה. בכל אופן מפה לשם הסתבר שחרדי מודאג מעוניין לשתף אותי בהרצאות של רבנית ש"שוטפת את המוח גם לילדים".
הגברת מטיפה שמחשב ואייפון גורמים לסרטן, שחצאיות קצרות וגופיות מזמינות אונס ועוד פנינים מהסוג שעושה כותרות אצל אמנון לוי. האיש היה מוטרד במיוחד כי מדובר במרצה פופולרית גם בקרב נערות ונשים לפני חתונה, ו"אני לא יודע מה יוצא לה מהפה כשהיא מרצה לבנות שלנו, את חייבת לכתוב עליה".
ובכן. באותה תקופה מיציתי לגמרי את גל המחרטטים והמחרטטות בתשובה, אבל בלי קשר, למה *אני* חייבת לכתוב עליה? אם זה מפריע לך, למה ש*אתה* לא תכתוב?
בתגובה האיש הלך והשתבלל: אני לא יכול לבקר את הרבנית, הוא אמר, את יודעת מה יעשו לילדים שלי בבית הספר? במקרה הטוב יסלקו אותם, במקרה הרע זה יפגע בשידוך.
עכשיו, שתבינו: מדובר בחרדי רהוט ומקושר יותר ממני ומכם ביחד. אבל גם הוא יודע שבציבור החרדי, אם אתה לא מיישר קו עם השכנים - במוקדם או במאוחר אתה תיענש. ומי רוצה לעמוד בפינה?
* * *
כשחרדים מספרים לי שקשה להם עם ההגבלות והאיסורים, קודם כל אני מבינה אותם. דתיים לאומיים וחרדים קרובים זה לזה יותר ממה שנהוג לחשוב; גם אני יודעת מה זה להשתייך לציבור שחווה הקצנה דתית, שהנורמות שחלות עליו הופכות לפחות ופחות הגיוניות. הקונפליקט של דת מול מודרניזציה קשה לכולם.
התבאסתי מאוד בשביל אותו חרדי שהוטרד משיעורי הרבנית: כשרצון לשנות פוגש חוסר יכולת, אין דבר עצוב מזה, במיוחד כהורה. אבל לאט לאט הבנתי שמדובר בתופעה: חרדים פוחדים לדבר על בעיות שמטרידות אותם, על כן הם מחפשים מתווכים שידברו על זה במקומם; אני למשל.
הם שולחים לי לינקים לכתבות על עוולות שמתרחשות במגזר או משתפים בסיפורים אישיים, כשבכל הודעה מופיע משפט המחץ: "את חייבת לכתוב על זה". למסתכל מהצד זה יכול להיראות כמו סתם רעיון לפוסט סוחט לייקים, אבל אני, רק מהשם באינבוקס כבר יודעת: הנה עוד חרדי חרד.
הנה עוד פקידה חרדית שהמעסיק דורש ממנה ומחברותיה להחליף לפאה צנועה יותר; עוד אישה שעושים עליה חרם כי החלה ללמוד נהיגה; עוד אמא שבתה סובלת מהתנכלות של המחנכת בגלל הדוד שחזר בשאלה. אבל לא משנה מה הסיפור, המצוקה האמיתית היא שהם לא מסוגלים לדבר על זה.
למה? הסיבות חוזרות על עצמן, מכעיסות ונוגעות ללב באותה מידה: "אני לא צריך שמשמרות הצניעות יתחילו לעקוב אחרי אשתי"; "לא רוצה להיות המהפכן החרדי הראשון, יש לי בנות לחתן"; "גם ככה אנחנו נחשבים לסוג ב' כי אנחנו עובדים, מה אני צריך צרות" - אלה מנטרות שחזרו על עצמן שוב ושוב, לפעמים עם תוספות כמו: "סוף סוף הצלחתי להתחתן פעם שנייה ולהיות נורמלי, נראה לך שאני רוצה להסתבך?".
אני מדברת פה על חרדים עם פייסבוק ופרקים של משחקי הכס במחשב. כאלה שהתקדמו, שמתפרנסים יפה, שהילדים שלהם לובשים ג'ינס לפעמים, והנשים עם סנדלים בקיץ. כן, גם הם לחוצים, בעיקר מקבוצות הוואטסאפ. חרדי שמעבירים את השם שלו בקבוצות חרדיות, יכול לעבור גיהנום - מהודעות נאצה שיגיעו אליו בקצב, עד לנידוי של ממש בבית הכנסת ובמוסדות של הילדים.
אגב, זה קצת לא ברור לי - הרי הרבנים אוסרים לסמס ובטלפונים כשרים האופציה לא קיימת בכלל, אז למה וואטסאפ מותר? מעניין.
* * *
אני חייבת להיות ישרה עם עצמי ולהודות שגם בקרב דתים לאומיים יש פחד מ"מה יגידו עליי", אבל לא ברמות כאלה.
אני עוד זוכרת את ההודעות שקיבלתי לא מזמן אחרי שכתבתי על מה שקורה באולפנת ישורון בפתח תקווה; רב האולפנה שלח הוראות חדשות בנוגע לקוד הלבוש של הבנות, ודרש מהן להגיע עם חצאית "נושקת מרצפת". כמה דתיים כתבו לי בפרטי שזו חוצפה ומה עושים? וכמה לא העזו לכתוב את זה בפומבי כי "אני חבר מועצה ואני לא יכול להתבטא איך שבא לי" או "אני לא רוצה להסתכסך עם המנהל, זה יתנקם בילדים"?
ועדיין, קמה שם צעקה, היה רעש. הורים מחו, כתבו, דיברו. אצל דתיים לאומיים זה דומה, אבל בכל זאת אחרת.
בחזרה לחרדים: בינתיים, הכי הרבה הודעות קיבלתי בסוגיית לימודי הליבה. מסתבר שהיא מעסיקה רבים מאוד במגזר, אבל לא מהכיוון שחשבתם. בכל פעם שמתפרסמים באתרים חרדיים מאמרים על כך שהציבור החרדי לא מעוניין בלימודי ליבה, אני יודעת בדיוק מה מחכה לי באינבוקס.
"בגיל 20 גיליתי שיש דבר כזה אותיות גדולות וקטנות באנגלית", כתב לי מישהו, "למה זה מגיע לנו?".
"תמיד הייתי טוב במספרים", כותב אחר, "אבל איך אוכל לרכוש השכלה אם כל היום אני חייב ללמוד גמרא?".
ולא רק לימודי ליבה מעוררים את הקהל החרדי; השבוע מישהו שלח לי לינק לכתבה על חרדית שסופגת חרמות ונידויים בגלל שלמדה נהיגה כדי להסיע את אביה החולה לבתי חולים. "תראי מה קורה אצלנו, זה לא ייאמן", הוא כתב, וכמובן: "את חייבת לכתוב על זה". ואין דבר שצובט לי בלב יותר מהמשפט הזה, מההצעה הזאת, שמתמצתת את כל מה שרע וקשה בחברה החרדית.
"את חייבת לכתוב על זה", כי אני לא יכול. "את חייבת לכתוב על זה", כי אם אני אזעק על עוולות שקשורים אליי, יהרסו לי את החיים.
אז אתם יודעים מה, בדרך כלל אני דווקא לא כותבת על זה. כי זה פשוט לא יעזור. אז כמה תל אביבים ישתפו ברשת, אולי תהיה כותרת באחד האתרים, אבל זהו. כשדברים כאלה מגיעים מעיתונאים או מגורמים מבחוץ, זה מתקבל רע ומתנשא; בשביל שמשהו יזוז בחברה החרדית הסגורה, קולות המחאה צריכים להגיע מבפנים, הכי ישר והכי אמיתי. על עוולות צריך לכתוב בגוף ראשון.
* * *
ולפעמים, רק לפעמים, אני כן כותבת על בעיות החרדים, במיוחד כשמדובר בנושאים שקרובים ללבי כמו לימודי ליבה או יחס לנשים. ואז חרדים אחרים נוזפים בי ש"זר לא יבין זאת", ו"מה את מתערבת לנו בחיים, תתעסקי בעניינים שלך".
אין להם מושג מה מרגישים השכנים שלהם, ואם יש להם מושג, הם בוחרים להתעלם. אולי כי בציבור החרדי, ערבות הדדית אפשר למצוא רק בגמ"חים או בעמותות חסד. כששמים את הארגונים בצד ובוחנים את הפרטים - שם כל אחד לעצמו עם הספקות והבעיות. חרדים לא משתפים, לא זועקים, לא מוחים. חרדים פוחדים, ובעיקר בודדים.