איך אמהות לחיילים ישנות בלילה – מאוד אשמח לדעת. אני לא ישנה כבר מעכשיו, ויש לי עוד קצת זמן עד שבני הבכור יעלה על מדים; עניין של 13 שנה בערך.
ועדיין, בלילות אני מפנטזת על עתיד ורוד יותר, או שמא שחור פחות. ובחלומי אני רואה את צאצאי מקבל פרופיל מעאפן מספיק כדי להשתחל לגל"צ למשך שלוש שנים, ואותי חורפת היטב בידיעה שהסכנה היחידה שאורבת לו היא קלקול קיבה מאיזה קרואסון חמאה דפוק.
לא יסתדר גל"צ? מצדי שלא יתגייס בכלל. כי אם יש משהו שפרשת גלעד שליט עשתה, לי לפחות, זה חוסר מוטיבציה מוחלט לתרום את הבן שלי למדינה הזאת.
בואו נראה: למות זה גרוע; להיחטף זה גרוע מאוד; להינמק בשבי כי מקבלי ההחלטות חושבים שאתה לא שווה מספיק כדי לראות אור יום – זה הכי גרוע, הכי עצוב, הכי מתחשק לעוף מפה עוד היום.
זה היה יכול להיות הבן שלכם שם בבור
מה כבר אפשר לומר על גלעד שליט שעוד לא נאמר, נכתב, הוקלט, צולם, סופר וחורטט? מן הצד האחד - פרשן זחוח לענייני דברים חשובים עם ז'קט שמצטלם טוב במהדורה המרכזית, שיודע להסביר בדיוק למה המחיר גבוה מדי, ולדבר על "אינטרסים ביטחוניים", "מחויבות מוסרית לקורבנות המרצחים ומשפחותיהם", "אחריות לאומית" וכאלה.
מן הצד השני – כתבתנו לענייני חתולים עזובים ודמעה בזווית העין - שמדברת על "תחנונים של אמא" ו"הילד של כולנו". קול רועד. יונית לוי מהנהנת. שוט סיום על אביבה שליט. פרסומות.
זה תמיד ככה: ידענות מול רגשנות, שכל מול רחם, היגיון מול חוסר היגיון. הרדידות חוגגת, שטחים אפורים אינם פוטוגניים מספיק. כאילו ביטחוניסטים קשוחים עם צלקת מעל לגבה וביפר עצבני הם לא גם אבות דואגים שהיו דורשים מהממשלה לעשות הכל למען בניהם; כאילו נשים אמוציונליות אינן מודעות למורכבות הנושא.
וכולם רק מודים לאלוהים שזה לא הילד שלהם נרקב שם בשבי.
יש לי קרוב משפחה אחד, ימני קיצוני מאוד, אדם מבריק ורהוט שמנצח בכל ויכוח פוליטי ויודע להסביר היטב למה יהודים חייבים להתגורר בכל התנחלות אפשרית שהייתה אי פעם – מניסנית עד אורנית. יש רק בעיה אחת: הוא גר ברעננה. כששואלים אותו למה הוא אינו מיישם את תפיסת העולם שלו, הוא עונה: "אני מדבר על עיקרון, החיים שלי זה משהו אחר".
כל הקלמן-ליבסקינדים יכולים לדחוף את האג'נדות שלהם – אתם יודעים לאן. הן ראויות בדיוק למקום ההוא, היאה לתיאוריות מופלצות שאינן עומדות במבחן ה"מה אתם הייתם עושים".
כי אם אתם כה חרדים לביטחון המדינה, פטריוטים שכמוכם, נדבו נא את ילדיכם הפרטיים למשימה הלאומית החשובה להיות בני ערובה של החולירות מעזה. לא רוצים? אוי, מוזר. גם נועם ואביבה לא. על כן מוטב שתסתמו את הפה, צבועים, ולא תטיפו לעיקרון שלא הייתם מיישמים על עצמכם.
"אבל זאת לא השאלה", אומרת לי מ' האינטליגנטית בדרך כלל, ואני אומרת: רק זאת השאלה! כי כל תיאוריה או אג'נדה – מנומקת ומשכנעת ונסמכת על נתונים ומספרים ככל שתהיה - צריכה קודם כל לעמוד במבחן העקביות; לפני שאתם יורים ססמאות באוויר, תחליטו: האם לשיטתכם לבני אדם יש מחיר - כן או לא? כי לא ייתכן שלאחד יש ולשני אין, ותראו לי יצור שפוי אחד שיוותר על הילד שלו בטענה שחייו יקרים מדי.
בסופו של דבר, אנחנו מדברים כאן על ילד והורים; ילד כמו הפשוש שלכם, הורים בדיוק כמוכם. בקלות זה יכול היה להיות הבן שלכם שם בבור. כל ההבדל בינו לבין גלעד שליט – זה טיפת מזל אחת קטנה.
יחוסלו הזבלים אחד אחד
ובואו נודה סוף סוף: גלעד הוא לא הילד של כולנו. אם הוא היה כזה, כולנו היינו בוכים בלילות ולא מסוגלים ללכת לעבודה בבקרים ולא עושים שום דבר חוץ מלנסות לשחרר אותו – בדיוק כמו אביבה ונועם.
מצד שני, מאחר שלכולנו – או לפחות לרובנו – יש או יהיו ילדים בצבא, יש לנו זכות לתבוע מראש הממשלה: שחרר את גלעד, למען כל ההורים באשר הם. כדי שגם אם לא ישנו טוב בלילה, לפחות יידעו: אם חלילה משהו יקרה לילדיהם, המדיניות היא לעשות הכל, אבל ממש הכל - למען שחרורם.
אני לא מקנאה בביבי לרגע. דרושים אומץ, חמלה, נחישות, יצירתיות ורגישות כדי לשחרר את גלעד שליט – תכונות שמנהיגים רבים חסרים אותן. אולי דווקא הוא יפתיע.
ומה יקרה אחרי שישוחררו הזבלים מן הכלא? אין לדעת. אני מתנחמת בעובדה שאם כעת הם מקבלים ארוחות חמות ולומדים לתואר ראשון, לאחר שישתחררו לפחות יהיה אפשר לשלוח אליהם כמה בלונדיניות שריריות מהשב"כ ולחסל אותם אחד אחד.
ומול הפיגועים שהם עדיין לא הוציאו אל הפועל, החיילים שטרם נחטפו והקורבנות שכבר לא יקומו מקבריהם – יש חייל אחד שכבר ארבע שנים צועק הצילו. ואם זה היה הנסיך הקטן שלכם – מה הייתם רוצים שיקרה?