אירית רחמים (צילום: עופר חן)
"תפעילו קצת מעוף". אירית והשמלה | צילום: עופר חן


מסיבת האירוסים שלי הייתה קטסטרופה. כלומר, הקייטרינג היה מושלם, המקום מלבב והחתן מהמם, הייתה רק בעיה אחת: נבצר ממני להשתתף בתחילת האירוע, דבר שבהחלט יכול לבאס לכלת השמחה את אהממ, השמחה.

כבר בזמן הצילומים המשפחתיים, רגע לפני שהגיעו האורחים, התחלתי להבין שיש בעיה: הגופייה שלי צנחה למטה מדי כמה דקות, כך שפה ושם הייתי צריכה למשוך אותה למעלה תוך שאני מפצירה בצלם: "רק רגע, רק רגע".
אתם מבינים, רוב החולצות הן בעלות מחשופים שדוסיות לא יכולות להרשות לעצמן, על כן הן נאלצות למלא את הארון בגופיות ובסיכות ביטחון לרוב. בדרך כלל ניסיתי להימנע מהעזרים המופלאים הללו, אבל במקרה הזה באמת שלא הייתה ברירה: התאהבתי בחולצה חשופה בצבע כאמל, והפתרון היחיד היה ללבוש מתחתיה גופיה באותו הצבע.

אבל היא לא ישבה עליי כל כך טוב, הגופייה, וכשהאורחים החלו להגיע – חלקם קרובי משפחה חרדים משני הצדדים – קלטתי שאני אטרקציה, ולא מהסיבות הנכונות. בכל פעם שמשכתי את הגופייה למעלה, קלטתי מישהו מסתכל ישר לתוך המחשוף, ומה יש לומר, נעים זה לא. עכשיו, שתבינו, לא היה מדובר במחשוף בוטה או סליזי, אפילו לא קרוב לזה. בסך הכל מפתח לא מאוד גדול שאמנם לא הרגשתי איתו בנוח אבל אתם יודעים, קורה.
אלא שכשאת מתארסת באירוע דתי, את נדרשת לעמוד בסטנדרטים מסוימים. ניסיתי לחייך ולהמשיך כרגיל, אבל מתישהו קלטתי בפתח האולם הקטן כמה נשים חרדיות מתחילות לדבר בקול על הכלה החשופה, כשאחת מהן מבשלת ממש מיני סצנה. "נו באמת, אורית", היא נזפה בי בדמעות כמעט, "מה זה?"

נבוכה ומבוישת, קיבלתי החלטה ברגע: לטוס לתופרת שלי על מנת לתקן את המעוות. "מעוות" הכוונה למחשוף שלי, שמשנייה לשנייה נראה לי כמו אסון בקנה מידה בינלאומי. אני אפילו לא זוכרת אם התקשרתי אליה לפני לוודא שהיא בבית, פשוט התחלתי לרוץ אליה, ככה כמו שאני – עם הבגדים החגיגיים, האיפור והעקבים, הו העקבים. אין לי בעיה לצעוד בנעלי עקב, אפילו במהירות, אבל לרוץ – זה כבר היה חתיכת אתגר.

מאחר שהחתן היה עסוק בפטפטת מנומסת עם איזה אורח, החלטתי לא לשלוף אותו משם בהיסטריה אלא פשוט לעדכן את אחותי: "אם ישאלו, תגידי שהלכתי רגע לסדר את החולצה", אמרתי לה, "כבר אני חוזרת".
את הריצה ההיא אל טטיאנה התופרת לא אשכח לעולם: זה היה ספרינט מטורף של נחישות וקור רוח משולבים עם דיכאון עמוק. לא היה לי ספק שזה מה שאני צריכה לעשות: לרצות את קרוביי החרדים, שלא ייפגעו, חלילה. אבל בזווית העין קלטתי זוג אורחים מחפש חנייה וחשבתי לעצמי כמה הזוי זה, בעצם, לנטוש את האירוע שלי בדיוק כשהאורחים מגיעים, ובשביל מה, בשביל מי? איזה סרט מחורבן.

"את חייבת לקצר לי את הכתפיות בגופייה", אמרתי לטטיאנה כבר באינטרקום, מתנשפת כאילו סיימתי ריצת מרתון של שלושה ימים לפחות. לזכותה ייאמר שהיא הבינה את המצב מיד ואפילו לא שאלה "מה שלום אמא" כרגיל; רק שלפה את מכונת התפירה, שמה בפיה כמה סיכות קטנות וסימנה כמה צריך לקצר. היא תיקנה, אני מדדתי; היא תיקנה שוב, אני אישרתי; וכך, חצי שעה מרגע שיצאתי מהאולם, כבר פסעתי לתוכו שוב, צנועה וחסודה וכבויה למהדרין.
"לאן נעלמת?", שאל החתן.
"סתם, הלכתי רגע לסדר משהו", אמרתי לו, "אספר לך אחר כך". לי כבר הלך הערב, לא רציתי להרוס גם לו.

* * *

יש משהו מתעתע בשמלה שלבשה השבוע אירית רחמים לבר המצווה של הבן שלה. מצד אחד, כשמסתכלים עליה בשמלה הזו, אפשר ממש לשמוע אותה אומרת: "אני אלבש מה שבא לי ושכולם יקפצו". מצד שני, הרי מלכתחילה אישה לובשת שמלה כזאת בשביל לקבל מבטים ותשומת לב, אז איך אפשר להגיד שלא אכפת לה מה יגידו?

ובכל זאת, מדהים כמה אמוציות שמלה יכולה לעורר, בקרב נשים בעיקר. לפי הקללות והגידופים בטוקבקים עוד אפשר לחשוב בטעות שהגברת נתפסה בעוון ריגול עבור מדינת אויב; בסך הכל שמלה, על מה כל הרעש?
ומה שמצחיק, שאותן טוקבקיסטיות מרושעות עוד העזו להביע חשש לשלומם של ילדיה ש"צריכים לראות את אמא שלהם בשמלה כזאת"; אם אתן כל כך דואגות לילדים, אל תטנפו על האם בטוקבקים, חבורת צבועות חסרות חיים.
אגב, לא בטוח שהשמלה עצבנה אותן, כמו הפוזות שדפקה רחמים בצילומים; אם יש משהו שנשים מסוימות לא יכולות לסבול, זה בחורות שהן לא רק יפות אלא גם יודעות שהן כאלה.

"חבר'ה, תפעילו קצת מעוף", אמרה רחמים כשנשאלה מה לבשה מתחת לשמלה, "היה לי בגד גוף מתחת, אני אמא לילדים". באותו ערב, אגב, ציינה רחמים גם את יום הולדתה ה- 42. אם הייתה רווקה בת 20, האם גם אז הייתה חוטפת לינץ' כזה? אני מהמרת שלא. אבל מאישה בגיל הזה, בסטטוס הזה, יש ציפיות מסויימות, מסתבר.

אני בחיים לא הייתי לובשת שמלה כזאת, שיהיה ברור. היא לא הייתה מחמיאה לי בכלל, והאמת היא שתמיד כשאני מסתכלת על שמלות ערב חושפניות אני אומרת תודה לאל על המסורת שמכתיבה לבוש שמכסה מה שצריך; זה משהו שלומדים להעריך, במיוחד אחרי לידות.
אבל האמת היא שגם אם גופי היה מאפשר לי להתקשט בפרובוקציה שכזאת, הייתי מוותרת על התענוג. זה פשוט לא הסטייל שלי; ובאמת, יומיים אחרי האירוע, כשרחמים צולמה באיזו השקה עם חולצה לבנה מכופתרת וחצאית עיפרון שחורה - היא נראתה בעיניי סקסית פי אלף.

* * *

ועדיין, אני לא יכולה שלא לקנא קצת ברחמים על האומץ להתלבש איך שבא לה. במובנים מסוימים, מבחינת סטנדרטים מקובלים וקוד לבוש, השמלה הזו שלבשה לבר המצווה של בנה, די מקבילה למחשוף שלבשתי אז, בטקס האירוסים עם האורחים החרדים.

15 שנה אחרי המסיבה ההיא, אני שואלת את עצמי למה בעצם היה לי כל כך דחוף לרצות את קרוביי האדוקים בלי לחשוב פעמיים. בסדר, צריך להתחשב ברגשותיהם, אבל מה עם הרגשות שלי? מה כבר היה קורה אם הייתי פשוט מחייכת לאותה אורחת חרדית שנזפה בי, והולכת לנשנש משהו בבופה במקום לנטוש את האירוע שלי ולרוץ לתופרת?

אני לא אחת שנוטה להצטער על העבר; מה שהיה, היה. אבל אם היום מישהי הייתה ניגשת אליי באירוע ונוזפת בי על לבוש חשוף מדי, הייתי אומרת לה: מפריע לך? אז אל תסתכלי.

>> לכל הטורים של אורית נבון