ערבים זה עם מתנשא, אני אומרת לכם. הנה אני עומדת במטבח, מערבבת קפה טורקי אסלי ומגישה עם עוגיות ליד, ומה עושה אחמד? נכון מאוד: לוקח שלוק אחד וזהו, משאיר את הספל על השולחן עזוב לנפשו.
"מה קורה אחמד, לא טעים הקפה?", אני שואלת.
"טעים גיברת, טעים", הוא אומר, אבל כעבור שעה, כשאלעד מציע לו משהו לשתות, אחמד מבקש "שחור חזק אבל חזק-חזק, האישה שלך עשתה חלש-חלש, מים בטעם קפה".
לא נעלבתי, חלילה, אבל כשהגיע השליח עם הפיצה אמרתי לו: "תתכבד אחמד, זאת פיצה בטעם פיצה, לא מים בטעם פיצה" - עכשיו כשאני כותבת את זה פתאום זה לא נשמע לי כזה מצחיק אבל בלייב הייתי די מבסוטה מעצמי. אחמד לעומת זאת השפיל מבט והסמיק עד שורשי שערותיו, מה שגרם לי לחוש כלבה אמיתית.
"אני צוחקת, קצת חוש הומור", חייכתי אליו, אבל כשהוא ניגש להוציא את הפטיש מארגז הכלים, חייכתי קצת פחות. למה פטיש, אחמד, בוא נדבר על זה רגע, בשביל מה פטיש עכשיו?
כשעסרף, העובד השני, הוציא מהכיס סכין יפנית והחל לקרוע את האריזה של המדפים, כבר יצאתי למרפסת, ככה ליתר ביטחון. אם הוא יתקרב אליי עם הסכין, חשבתי, אני אקפוץ. עדיף לשבור רגל מאשר להתבוסס בשלולית דם ענקית.
* * *
איך אני מתבאסת לכתוב את הטקסט הזה, אין לכם מושג. ראשית, קשה עד בלתי אפשרי לדבר על פחד מערבים - אפילו בימים אלה - בלי להיחשד בגעזנות; ברור לי שהטור הזה יגרור אינספור האשמות כלפיי. שנית, אין לי כוח לטוקבקיסטים מופרעים שימלאו לי את הדף בקריאות "מוות לערבים". ודבר אחרון: "האם טור שכזה לא יעודד דעות קדומות נגד הציבור הערבי?", תהתה מישהי באוזניי.
אבל אני מאמינה בלדבר על הכל, גם על מה שפחות נעים; טוקבקים מסיתים אפשר למחוק; ואין כאן שום דעות קדומות: מדובר בפחד שמבוסס על המציאות, רבאק, לא על סטריאוטיפים מופרכים. כשטכנאי בבזק מחליט יום אחד לדרוס יהודים שמחכים לאוטובוס, כששליח במרכז שוסטר לוקח רובה ומרסס צעירים בבר – איך אפשר לדעת מי יהיה המחבל הבא?
"אז מה את אומרת, שכל הערבים מחבלים?", שואלת אותי בהתרסה חברתי ש' תוך שהיא מעלה את הטיעון החביב עליה: "גם בשואה הנאצים פחדו מיהודים". ההשוואה הזו עושה לי חום ופריחה בכל הגוף: לא זכור לי שבשנות השלושים יהודים דקרו גרמנים ברחובות, במטותא. אבל ש' עדיין סבורה שלפחד מערבים בימים אלה זה גזעני, ואף מחדדת: "לא כל הערבים מחבלים, תאמיני לי, בדקתי אישית".
ש' עבדה פעם עם לוסי אהריש, ומאז, בכל פעם שעולה איזו סוגיה שקשורה לערבים, היא מוצאת לנכון להתנשא קלות, גם אם בחן מסוים. לא משנה שהן לא בקשר כבר כמה שנים, לא משנה שהערבים היחידים היום בחייה הם המוכר באבו גוש והמנקה במשרד; מבחינתה, העובדה שהיא מחבבת את לוסי באופן אישי, מעידה על ליברליות וסובלנות עד אין קץ.
פעם הייתי משתוממת מאבסורד שכזה, אבל היום אני יודעת שהתעשייה מלאה בשכמותה: עיתונאים שמכירים איזו לוסי או סייד או יוסוף, ומאז משחקים אותה לוחמי צדק שעוד רגע יזכו בפרס נובל למען זכויות אדם – לעומתך, מכשפה על מטאטא שמעיזה לפחד.
* * *
אז השבוע החלפנו ארונות בבית. זה אולי נשמע פשוט, אבל מדובר בעבודה של חמש שעות לפחות, כולל קדיחות וקילוגרמים של דבק סיליקון. כבר בטלפון, כשאחמד ועסרף התקשרו להודיע שהם מאחרים, הבנתי שמדובר בבני דודים, ומבחינתי זה היה בסדר גמור: אני לא מאלה שמבקשים לשלוח לביתם יהודים בלבד. הדרת ערביי ישראל היא דבר נורא בעיניי, ולפגוע בפרנסתם של חפים מפשע זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. אבל מה עושים עם הפחד?
זה התחיל לפני כמה חודשים, כשהייתי בדרך לסופר. בדיוק שמעתי ברדיו על מחבל שדקר חיילת, וכמה דקות אחר כך, כשעמדתי בתור לבשר, הסכין של הקצב הערבי נראתה לי פתאום, איך לומר, קצת חדה מדי. ביקשתי עוף שלם מחולק ועוד קילו שניצלים ושאלתי את עצמי מה יקרה אם פתאום הוא יחליט לתקוע את הסכין שלו בצוואר שלי, נניח, או בלב.
אחרי כמה ימים, הגיע אליי טכנאי-בן-דוד מהוט. בימים אחרים זה כנראה לא היה מזיז לי, אבל כשרק כמה ימים קודם התרחש הפיגוע ההוא של הטכנאי מבזק, היה לי קצת קשה לרסן את הבהלה.
לא אמרתי לו דבר, כמובן, וגם שיחקתי אותה הכי קולית ואדישה, אבל אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהכנתי קפה תוך שאני מסתכלת כל הזמן מעבר לכתף.
אחר כך היו עוד כמה פעמים כאלה: עם השליח של הסופר, עם השיפוצניק בקומה מתחתיי שנכנס איתי למעלית, עם המוכר בחנות היינות ליד הבית – המון חששות לא מבוססים מצד אחד, אך מנומקים היטב מצד שני.
אני פוחדת, אבל לילדים שלי הצלחתי לא להעביר את הפחד הזה, לפחות בינתיים. ובאמת, כמה מוזר היה לי לראות את גיא מסביר לעסרף על המשחקים באקסבוקס, מציג בפניו את השחקנים של מכבי. ועסרף, שהוא אולי לא אוהד מכבי אבל כנראה מכיר את השחקנים - מצביע עליהם, מציין את שמותיהם בהתלהבות והולך לחזק את הארון אל הקיר עם אקדח סיליקון תוך שגיא מעדכן אותו: "שחורציאניטיס קלע שלוש נקודות!".
ומיקה הקטנה נכנסת לחדר שבו הם עובדים ומתפעלת: "איזה ארון יפה, אני רוצה לפתוח את הדלת".
"רגע", אומר לה אחמד, "זה עוד לא מוכן".
האם זה בסדר, שבימים כאלה הילדים שלי ניגשים לדבר עם הפועלים הערבים בפתיחות כזאת כאילו דבר לא קורה מסביב, כאילו הכל בסדר? והרי פחד הוא אינסטינקט הישרדותי מבורך; אני כמובן לא רוצה שיהיו מבוהלים עד אימה, אבל מה עם איזו דאגה קטנה, פחד קטן, קטנטן, שישמור עליהם עירניים ודרוכים, מוכנים ומזומנים לברוח מהסכנות האורבות בדרך?
* * *
יש איזה סרטון של אור סיונוב מ"האח הגדול" שמסתובב עכשיו ברשת, שבו היא מספרת ש"החבר הכי טוב של סבתא שלי היה ערבי: הוא היה אומר 'איטבח אל יהוד', היא הייתה אומרת 'שימותו כל הערבים', והם היו החברים הכי טובים".
בשמיעה ראשונה זה מרגיש לא הגיוני אבל כשחושבים על זה, זה הכי הגיוני שיש: מרחוק אפשר להגיד הכל, אבל כשנפגשים פנים אל פנים, הכל נעשה ידידותי יותר. זו לא קלישאה; אני מכירה את זה בעיקר מפגישות עם כוכבי רשת: מאחורי המקלדת הם יכולים להיות הכי אכזריים, אבל על כוס קפה – רובם דובוני אכפת לי על קשת בענן.
אז איך זה שכל הטכנאים והפועלים והמוכרים הערבים שאני פוגשת, לא גורמים לי לחוש בטוחה יותר? למה כל פעם אני פוחדת מחדש?
כמה נורא זה, לחוש חוסר ביטחון כה עמוק בשכונה שלך, בבית שלך. בימים המטורפים האלה, לא הייתי מתנגדת להיות לפעמים ילדונת נטולת דאגות.