בראד עזב את אנג'לינה רק כי היא אישה, אין לי ספק בזה. לגבר זה לא היה קורה, על כן אני קוראת מכאן למשרד הפנים להכריז על רפורמה חדשה: אסור להתגרש מנשים, רק מגברים. זו אפליה מתקנת הכרחית על מנת לשנות את המצב החברתי ולמנוע הסללות שמכוונות גברים להתגרש מנשים רק משום שהן נשים - איזו הסללה חצופה!
כן, לאחרונה גיליתי מילה חדשה - "הסללה". אם טרם נתקלתם בה, תתכוננו: היא נכנסה חזק ללקסיקון של פמיניסטיות לוחמניות כמו גם של גברים חנפנים שמחפשים דייטים; למעשה אפשר לומר ש"הסללה" זה ה"מיזוגיני" החדש.
נתקלתי בה לראשונה בפייסבוק לפני חודשיים בערך, ומאז אני לא מפסיקה לשמוע ולקרוא אותה בדיונים פמיניסטיים, הבעיה, שהיא נאמרת בהקשרים מופרכים כל כך, שפה ושם אני תוהה אם מרוב רצון לחוש פמיניסטיות חכמות וצודקות, לא עברנו איזה גבול של היגיון וטעם טוב.
היוזמה החדשה של משרד החינוך להכניס לימודי מגדר לבתי הספר היסודיים יושבת בדיוק על הגבול הזה שבין פמיניזם מוצדק לשיגעון מוכח. "יש למנוע הסללות שמיועדות לכוון את הבנות ללימודי חינוך בלבד", אומרות הפמינסטיות, וגם: "הסללות חברתיות עדיין מכוונות בנות לבובות, ובנים למכוניות". השתגענו, אין ספק.
* * *
השבוע רשמתי את בתי לשני חוגים חדשים - אלקטרוניקה וקומיקס. למה לא זומבה והתעמלות אמנותית כמו בשנה שעברה? פשוט מאוד: ככה. ילדות בנות שש וחצי לא חשות שהן חייבות למישהו הסברים; הן יודעות מה הן רוצות ולא מעוניינות להיכנס למניעים ולדרכי חשיבה. יום אחד הן פשוט חוזרות הביתה אחרי שיעור ניסיון באלקטרוניקה, מבסוטיות וסקרניות ומתרגשות מהעולם המואר והמנצנץ שנגלה לעיניהן.
מיקה שלי אוהבת דגדוגים ותסרוקות, ריקודים ובובות, וגם לתכנן מיצגים קטנים שזוהרים בחושך בשלל צבעים. יש לה רעיונות ממש יפים שהיא רוצה להציע למדריכה לאלקטרוניקה – כן, מדריכה ולא מדריך – וזה משהו שלחלוטין הגיע ממנה, אני לא שכנעתי ולא דחפתי אותה לשום דבר.
כשהיא שואלת אותי: "אמא, למה הווייז אומר לך 'פנה ימינה?' הרי את בת", אני מקבלת עוד רמז לזה שהיא נקייה וטהורה, לא שופטת את העולם דרך משקפיים מגדריים אלא פשוט חיה בכיף לפי נטיות לבה; מרגישה שווה בין שווים גם בלי שפמיניסטיות מהחוג למגדר יזכירו לה שצריך.
אז למה ללמד אותה על פמיניזם, מישהו יכול להסביר לי? "אני בעד כל דבר שיעצים את הבנות", אמר לי מישהו, אבל בגיל שש צריך להעצים את כולם, בנות ובנים. בבית ספר יסודי הם עדיין לא נשים וגברים, אלא ילדים תמימים ורכים שזקוקים להעצמה ולאהבה בכמויות בלי קשר למה שיש להם בין הרגליים, תסלחו לי.
האתגר הכי מורכב בהורות זה לא להעביר לילדים את התסביכים שלנו. מדובר במשימה לא קלה, כי הקטנטנים האלה הם הבבואה הכי רגישה שלנו. ובכל זאת, כמה הורים מטמטמים את ילדיהם עם קריירת משחק רק כי הם עצמם לא הצליחו להתקבל לפסטיגל בכיתה ג'? וכמה אמהות משגעות את בנותיהן עם ספירת קלוריות רק כי הן היו חברות כבוד בשומרי משקל בגיל 10 והן מתות מפחד שגם בנותיהן יסבלו מהשמנה?
לצערי, באותו אופן אפשר לראות פמיניסטיות לוחמניות שמגדלות את ילדיהן בצל רגשי נחיתות מגדריים; מנסות להנדס את הבנות לשחק במכוניות ואת הבנים לאהוב בובות, ולא מבינות שפמיניזם משמעו לאפשר לבנים ולבנות ללכת אחרי הלב, מכל הבחינות.
* * *
סקר חדש שהזמין משרד המדע ושהתפרסם השבוע, שאל בנים ובנות מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. נמצא שגם בנים וגם בנות חולמים על הישגים בספורט, ברפואה, במדע, וכן – בנות שואפות להצליח גם בחינוך, נתון שלפמיניסטיות מאוד קשה לקבל.
מצחיק שדווקא "חינוך" הפכה למילה גסה מבחינתן; בכל פעם שילדה אומרת שהיא חולמת להיות מורה, כבר תהיה איזו פמיניסטית שתצקצק: 'מה, זה הכל?'.
אוקסימורון: דווקא הנשים שטוענות כל הזמן שחינוך ילדים זה הדבר הכי חשוב, הן הראשונות להצהיר שלהיות מורה זה לא פמיניסטי.
אבל אני רוצה שהבת שלי תישאר בדיוק כמו שהיא: חריפה, עצמאית, עם חלומות ושאיפות משלה. אני לא רוצה שהיא תשחק במכוניות רק בשביל ליישר קו עם הפמיניזם הלוחמני, לא רוצה שיהיו לה חלומות על פיצוח האטום רק כי זה ימצא חן בעיני הפמיניסטיות ממשרד החינוך.
כשאני שומעת פמיניסטיות מדברות על אי שוויון בין בנים לבנות בבתי הספר, נדמה לי שהן פשוט נתקעו במאה שעברה. נכון, בעבר היו לא מעט בעיות. אני עוד זוכרת איך בתקופתי הכיתה שלנו התפצלה בשיעור מלאכה – בנים לנגרות ובנות ליצירה. אבל היום לילדים יש זכות בחירה, אז בואו ניתן להם לממש את היכולות והכישורים, למה להפריע?
מה שפמיניסטיות מסוימות מנסות לעשות היום זה בדיוק מה שהשוביניזם עשה לנו לפני שנים: לקבוע לילדים ולילדות מה לאהוב, במה לשחק, על מה לחלום. אז לא תודה, בנות ממש לא צריכות את חוברת ההפעלה הזו; העולם היום פרוש לרגליהן, האפשרויות רבות. תנו להן לחיות כרצונן.
* * *
היוזמה הזו של לימודי מגדר לילדים, מזכירה לי יוזמה אחרת של משרד החינוך שיצאה השבוע: תכנית חדשה בשם "אור ממזרח" שתציג לתלמידים את פועלן של "נשים מזרחיות פורצות דרך".
אני מניחה שהכוונה הייתה לפרגן ולהעצים, אבל למה לגמד את רונית אלקבץ וגאולה כהן ל"נשים מזרחיות"? למי אכפת שהן מזרחיות בכלל, ולמה שילדים לא ילמדו על פועלן פשוט כחלק מתכנית הלימודים, בלי קשר למגדר ולמוצא?
מדהים אותי שלא מבינים שם במשרד החינוך, שאלה בדיוק הדברים שמנציחים אי שיוויון. אם הייתה גם תכנית בשם "אור מאירופה" להנצחת דמויות אשכנזיות, אם היו לימודי מגדר גם על גברים, אוקיי. אבל תכנית ספציפית על מזרחים או על נשים, רק מנציחה את האפליה. אני רוצה שהילדים שלי ילמדו על נשים כבני אדם שווים, לא כדמויות שצריך לייחד להן תכנית נישתית שתעשה להן טובה.
זה לא שלא קורים דברים טובים במערכת החינוך. העלייה במספר התלמידים שפונים ל-5 יחידות במתמטיקה, תכניות ההעשרה המגוונות והדיונים כיצד לשפר את מעמדו של המורה – מוכיחים שהכוונות טובות. אבל לפעמים, מרוב שרוצים להוכיח עשייה ושינוי, הפואנטה מתפספסת.
אין כל רע בחינוך או בבובות; נשים שמבקרות בנות שרוצות ללמוד חינוך הן שוביניסטיות, לא פמיניסטיות. מכוניות לא טובות יותר מבובות, ותחום המדע לא חשוב יותר מחינוך; שכל אחת תלמד ותשחק במה שבא לה.
ואם אתם רוצים ללמד את הילדים על נשים חזקות - פשוט תכניסו אותן לתכנית הלימודים הכללית, בלי כותרות ותיוגי מגדר. זה יהיה השוויון האמיתי.