השבוע קיבלתי הודעה מוואטסאפ ש"תאריך התפוגה החדש הוא לכל החיים"; זה נשמע הרבה אבל בינינו, זה לא. אולי אם הייתי גרה באלסקה או באוסטרליה הייתי מתפעלת, אבל בישראל "לכל החיים" יכול להיות גם עד הפיגוע של מחר בבוקר, אתם יודעים.
בכלל, בכל פעם שאני מהרהרת במסיבת בוטוקס עתידית אני חושבת לעצמי - חכי, אולי לא תצטרכי. להזדקן בארץ הזאת זה חתיכת הישג. ובאמת, בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מתמוגגת מהדברים הקטנים: שמש בשמיים, דשא ירוק, דופק סדיר. יש לי כל כך הרבה שאיפות וחלומות להגשים בחיים האלה ועדיין, כל עוד לא נרצחתי בפיגוע לעיני ילדיי, אני אומרת מודה אני.
* * *
השבוע הזה היה בלתי נסבל ובלתי נתפס. לא משנה שלא הכרתי את דפנה מאיר ז"ל; עצם העובדה שנרצחה לעיני ילדיה - הפכה אותה בעיניי לאחות. אולי זה גם מה שגרם לאנשי השמאל המובהקים ביותר, להניח הפעם לפוליטיקה ולהתאחד עם הכאב. בניגוד לתל אביב או לרעננה, פיגועים בהתנחלויות בדרך כלל מחלצים מאנשי שמאל בעיקר ניג'וסים בסגנון "למה הם בוחרים לגור במקומות מסוכנים". אבל מה כבר נשאר להגיד כשאם נרצחת לעיני ילדיה? כולנו הורים וילדים של מישהו, רק חסר לב לא יזדהה.
בדיוק הייתי בהצגת יחיד מקסימה כששמעתי על המקרה הנורא; מישהי בקהל התחילה להתלחש על פיגוע בהתנחלות, ואני מודה שלצערי, לא בדיוק קפצתי ממקומי בזעזוע; מתי אין פיגוע בהתנחלות? מדובר בחלק בלתי נפרד מהלו"ז הלאומי, הרי כל יומיים יש פה דקירה או אבנים או בקבוק תבערה אל עבר מכונית של יהודים אי שם ביהודה ושומרון.
אבל בדרך החוצה כולם כבר דיברו על תסריט אימים מסוג אחר: דפנה מאיר, מתנחלת פמיניסטית בת 38, אם לשישה ילדים ואחות בבית החולים סורוקה בבאר שבע, נרצחה לעיני ילדיה בזמן שעמדה בפתח ביתה. גם זה, אגב, משהו שאי אפשר לעכל: כבר התרגלתי להסתכל ימינה ושמאלה בקניונים ובבתי קפה וברחוב ובכל מקום בעצם, אבל לחשוש מפיגוע בביתי שלי - איך אפשר?
הסיטואציה הזו לא יוצאת לי מהראש כבר ימים ארוכים; שוב ושוב אני רואה מול עיניי אמא מתמוטטת כשסכין נעוצה בגופה, ואת בתה הבכורה מתקשרת להזעיק עזרה.
לא יודעת מה הייתי רוצה שיקרה אם הייתי נרצחת לעיני ילדיי, אבל אני יודעת מה לא הייתי רוצה: שבהספדים לזכרי הפואנטה תהיה דו קיום. לא כי אני לא רוצה בו, אלא כי אני לא מאמינה שהוא אפשרי.
* * *
אין ספק שהמרואיין הכי מחוזר השבוע היה ד"ר אחמד נאסר, רופא בבית החולים סורוקה בבאר שבע וקולגה של דפנה מאיר ז"ל. אי אפשר היה לפספס אותו: ברדיו, בעיתונים, באתרי האינטרנט ובטלוויזיה - הוא הספיד אותה בכל מקום, מסביב לשעון כמעט.
יצא לי לפגוש אותו השבוע בחדר האיפור של אחת מתכניות הבוקר; איש שקט, חייכן, עיניים טובות. אני מאמינה בכנותו ובכוונותיו, ועדיין, כשראיתי אותו באולפן, לא יכולתי שלא לחוש אי נוחות קשה.
אין דרך נעימה לומר זאת: ד"ר נאסר נבחר על ידי התקשורת להיות הפוסטר של הפיגוע הזה רק משום שהוא ערבי; המראיינים יודעים את זה, הקהל יודע את זה, וגם ד"ר נאסר יודע את זה, ועוד איך הוא יודע.
ערבי מחמד שמדבר על דו קיום אחרי פיגוע זה לא דבר מפתיע; תמיד אחרי פיגועים התקשורת מחפשת את הזווית הזו של שלום ואחווה ופרחים ופרפרים, אבל במקרה הזה נדמה שלא היה לד"ר נאסר כמעט שום דבר לתרום לדיון, זולת היותו ערבי.
מילא אם היה ורבלי ורהוט. מילא אם היו לו סיפורים או אנקדוטות מעניינות על הנרצחת, אפילו סתם זיכרון אישי קטן שישפוך אור על דמותה היה מתקבל בברכה.
אבל ד"ר נאסר לא סיפק דבר מאלה; רק ישב באולפן ודיבר על דו קיום ועל כמה שדפנה הייתה אחות מסורה.
רק שיהיה ברור: זו לא ביקורת עליו, אלא על התקשורת. בראיון שבו נכחתי במקרה, הוא נראה לי בעיקר חסר אונים; מרואיין שמנסה לספק את הסחורה, ולא בהצלחה יתירה. זה הלך בערך ככה:
- "שלום ד"ר נאסר, אתה היית חבר קרוב של דפנה מאיר, מה יש לך לספר עליה?"
- "ובכן היא הייתה אחות מסורה מאוד".
- "כן".
- "אהבתי לעבוד איתה".
הינהון.
- "אהממ, אהבתי אותה כמו שאוהבים אמא".
הינהון, שתיקה.
- "תמיד חיפשתי אישה כמוה, רציתי להתחתן עם מישהי כמוה".
ככה בערך התנהל הראיון הזה: המראיין מהנהן בציפייה, וד"ר נאסר מנסה לגייס עוד ועוד אמירות שיעידו על אינטימיות רגשית עם הנרצחת. חשוב לי להבהיר שוב: אין לי שום טענות לד"ר נאסר, אני בטוחה שהוא כואב את לכתה של מאיר, וכשהוא מכנה את המחבל "מפלצת", אני מאמינה לו בלב שלם. אבל הראיונות עמו השאירו בי טעם מר של ניצול מרואיין תמים לצרכי פופוליזם ורייטינג.
אמצעי התקשורת המניפולטיביים ניסו להפוך יחסי עבודה בין האחות היהודיה לרופא הערבי – לקשר אישי יוצא דופן. התוצאה: אייטמים מאולצים על גבול ההזויים.
* * *
דפנה מאיר ז"ל הייתה דמות מוכרת ואהובה, גם בבית החולים שבו עבדה וגם כמרפאת אלטרנטיבית וכפעילה בארגון "קולך" הדתי-פמיניסטי. נשים מכל רחבי הארץ ביקשו את עצותיה הטובות בנושאי בריאות ופוריות מזווית הלכתית; אם התקשורת רק הייתה רוצה, היה אפשר למצוא בלי סוף מרואיינות ומרואיינים רהוטים ומרתקים שהיו יכולים לפתוח צוהר אמיתי אל חייה ופועלה.
כאמור לא הכרתי אותה באופן אישי, למדתי על חייה ועל אישיותה רק אחרי הרצח. אני לא יודעת אם הייתה רוצה שדווקא ד"ר נאסר יהיה זה שיספיד אותה בכל מקום - אולי כן, אולי לא; אבל כצופה, יש לי בעיה עם הניסיון הזה של התקשורת לחנך אותי. לא בא לי לשמוע על דו קיום בהספדים לזכרה של אישה שנרצחה רק משום שהייתה יהודיה, אני מאוד מצטערת. לא בא לי, בעיקר כי ד"ר נאסר לא מייצג את הציבור הערבי.
כשבמערכת החינוך הפלסטינית מעודדים ילדים להיות שאהידים, כשמשפחות של מחבלים מתגאות במפגעים, ברור מי פה הרוב ומי המיעוט. אגב, לא רק שד"ר נאסר אינו מייצג את הציבור הערבי; גם את אנשי הרפואה הערבים הוא לא מייצג. רק לפני חודשיים וחצי, בפיגוע סמוך לעתניאל שבו נרצחו הרב יעקב ליטמן ובנו נתנאל, סיפרה אשתו של הרב ליטמן שאמבולנס פלסטיני של הסהר האדום עבר במקום, אבל הפרמדיקים סירבו להגיש להם עזרה. בארגון הכחישו את הדברים, אבל אשתו של ליטמן התעקשה: "הם אמרו לנו לחייג 101, ונסעו משם".
על מחבלים שיורים מתוך בתי חולים ונעים באמבולנסים אני כבר לא מדברת; רק אלוהים יודע כמה אנשי רפואה פלסטינים נתנו יד לפשעים כאלה.
אז תעשו לי טובה, אל תחנקו אותי עכשיו עם מסרים של שלום ואור ואהבה, בסדר? ד"ר אחמד נאסר לא יציל אותנו מהמציאות. כן ירבו אנשים כמותו, אבל כרגע בחברה הערבית יש יותר טיפוסים שמחלקים סוכריות אחרי פיגועים מרודפי שלום עם דמעה בזווית העין.