טוב, איפה פה נרשמים למדליה? אני שואלת כי הבנתי שאלופים צריך לגדל מגיל הגן, ואני מודה שבשבוע האחרון אני מסתכלת על הילדים שלי קצת אחרת. הנה גיא משחק באקסבוקס ומיקה מציירת ולא יודעת, זה נראה לי קצת חסר תועלת. מה פשר הבטלה הזאת, חבר'ה, באימון ג'ודו כבר הייתם היום? שגיא מוקי מתאמן מגיל ארבע וירדן ג'רבי מגיל חמש, ואתם מתבטלים לי בסלון כמו ילדים.

במיוחד חבל לי כשמיקה בת השש וחצי רוקדת לצלילי ביונסה; היא למדה את התנועות בחוג זומבה והיא יודעת לזוז, אין ספק, אבל לאולימפיאדה לא תגיעי ככה, חמודה. חוג שלא מוביל לשום מדליה, איזה בזבוז זמן, אלוהים. יש לי חברה ששולחת את הבת שלה לחוג יצירה; אני עוד שוקלת איך לספר לה שאין ענף כזה. 
 
"רוצה שארשום אותך להתעמלות אמנותית?", אני שואלת את מיקה, והיא לא מבינה את הפואנטה: "אני רוצה ריקודי בטן אמא, אמרתי לך כבר אלף פעם שאני בקטע של ריקודי בטן".

סבבה, כשתהיי גדולה תעשי כסף בחפלות בטברנה, במחשבה שנייה אולי זה עדיף על פני הגרוש וחצי שתקבלי כספורטאית אולימפית.

* * *

דבר אחד אי אפשר לקחת מהספורטאים שלנו: השבוע הם נתנו לי מוטיבציה להתמיד על ההליכון במשך 40 דקות רצוף. כזו אני, עלמה חסרת אופי המושפעת בקלות; בדיוק כמו שבתקופת "רוקדים עם כוכבים" ניסיתי ללמוד סלסה, ככה האולימפיאדה נותנת לי השראה לעלות על טייטס ולשחק אותה ספורטיבית. ואני אגיד לכם עוד משהו: כשאני יורדת מההליכון, משהו בי מצפה קצת לתשואות. לא כפיים ושריקות עם הד של אצטדיונים, אבל מבטי הערכה, צ'פחה מעריצה על הכתף, משהו.

"את אפילו לא מזיעה", אומרת לי מיקה באכזבה מסוימת, אבל זה כלום לעומת המבט שהיה בעיניה כששגיא מוקי הובס בחצי הגמר. "מה, זהו? זה נגמר בשבילו?", היא שאלה, ואני לא הבנתי איך אפשר להגיד על מוקי שהפסיד, כשבאותו ערב ראיתי אותו במו עיניי זוכה בשלוש מדליות.
זה קרה בסביבות שתיים לפנות בוקר, כשאחרי ההפסד ההוא הרצתי את השם שלו ביוטיוב והתרגשתי נורא כשזכה במדליית הזהב בבאקו 2015, גם שרתי איתו את ההמנון בעמידה, אל תשאלו. 

אז רגע, שגיא מוקי או מוקי שגיא? ירדן ג'רבי אלופה וכובשת, אבל בשבוע הזה אני רוצה לחזק דווקא את הג'ודוקא שאת שמו לצערי שמעתי לראשונה רק לפני שבוע; סומכת על הסוכן החדש שלו שהמצב ישתנה.
יחד עם זאת, אני גם מעט חוששת: כשראיתי את הסוכן המכובד מספר לגיא פינס שספורטאים יכולים להרוויח לא רע מהשקות, עברה בי צמרמורת קלה. הם ראויים לכל כך הרבה יותר מזה, הספורטאים שלנו. מקווה בשבילם שיצליחו להתפרנס בכבוד גם בלי לעבור במדורי הרכילות.

באולימפיאדה הזאת שגיא מוקי לימד אותנו שלא חייבים מדליה בשביל להיות ווינר אמיתי – גם לעלות על המזרון עם שתי פריצות דיסק ולסיים חמישי בעולם זאת חתיכת אליפות.

והנה עוד כמה דברים שלמדנו באולימפיאדה:

שאפשר ללכת מכות ואז להתחבק
אם יש דבר שהבנתי בשבוע הזה, זה שאני מאוד, אבל מאוד לא ספורטיבית. ואני לא מתכוונת רק לזה שאין לי ריבועים בבטן או משמעת עצמית להחזיק מעמד בספינינג יותר משלושה שבועות; אני פשוט לא מבינה איך אפשר להרביץ לבנאדם ואחרי חמש דקות לחבק אותו כאילו כלום. כמו כן, הופתעתי לגלות שיש בין חלק מהמתחרים והמתחרות חברויות של ממש; לא יודעת, לו הייתי אני משתתפת בקרבות, הייתי ממשיכה לבעוט גם מאחורי הקלעים, כולל משיכות בשיער. 

שיש בעברית מילים ממש לא הגיוניות
ואחת מהן היא "ג'ודוקא", איזו מן מילה זאת, סליחה? מה רע בג'ודאית, ג'ודואיסטית, לוחמת ג'ודו? בכל פעם שמירי נבו אומרת "ג'ודוקא" אני חושבת שמשהו אולי נתקע לה בגרון והיא צריכה כוס מים בדחיפות. 

שיש דבר כזה חניקת משולש
וגם קפיצת בורג, ישמרני האל.

שאין שיוויון בין גברים לנשים
התמימים שביניכם היו צריכים לשמוע איך אחד מפרשני ערוץ הספורט אמר אחרי הקרב של לינדה בולדר עם קונווי הבריטית ש"אני מאוד התרשמתי מקונווי, יותר נכון מהשיניים שלה, יש לה חיוך מאוד יפה". עכשיו, בעיקרון אין לי בעיה עם זה, קנווי באמת בחורה נאה, אבל אתם יכולים לדמיין לעצמכם שדרנית מחמיאה ככה לספורטאי?

שספורטאים נראים יותר טוב מספורטאיות
כמובן שיש יוצאים מן הכלל, אבל קחו ענף אולימפי אקראי - היאבקות, הרמת משקולות, הדיפת כדור ברזל, שחייה - שימו ספורטאי ליד ספורטאית מאותו ענף ותראו שלרוב גופו של הספורטאי יהיה שרירי וגברי, וגופה של הספורטאית יהיה, ובכן, שרירי וגברי. אלא אם היא מתעמלת קרקע ואז בגיל 20 היא נראית בת 11ברמה שכואב הלב להסתכל; יכול להיות שספורט מקצועני עושה טוב לגוף הגברי, ופחות טוב לגוף הנשי? 

שגברים בספידו זה לא תמיד מביך
כבר בתקופתו של איתן אורבך הבנתי: על חוף הים מדובר אמנם במחזה מצמרר, אבל באולימפיאדה זה כבר סיפור אחר. 

שהכל בראש
ספורטאים מצויידים בגוף משובח כידוע, אבל מה שבאמת מרשים אצלם זו האישיות. כמה נחישות, אומץ, התמדה ואמונה צריך בשביל לסמן מטרה כה ספציפית ולהגיע אליה? וכמה כוח מנטלי דרוש בשביל לעלות למזרון פצוע, או לנצח כשאיצטדיון שלם שורק לך בוז? במיוחד אני זוכרת את קרב הג'ודו בחצי הגמר בין הברזילאית להולנדית, כשכולם עודדו את הברזילאית וקראו קריאות בוז להולנדית, שניצחה בסוף. איך שמחתי בשבילה.

שהמונוגמיה לא מתה
בואו נראה: אורן סמדג'ה מלווה את שגיא מוקי כבר 20 שנה, ירדן ג'רבי תחת חסותו של שני הרשקו 22 שנה, אין ספק - יש מערכות יחסים שפשוט נועדו להיות. תודה לכם, ספורטאים ומאמנים! אתם גאווה ישראלית!

בואו לעקוב אחריי בפייסבוק!

לכל הטורים שלי