אריאל זילבר הופעה (צילום: ענבל צח)
לא לשכוח את מורשת רבין, הלו | צילום: ענבל צח

אתם יודעים מה, כל הכבוד לאחינועם ניני. את שומעת, אחינועם? כל הכבוד! סוף סוף זמרת עם ערכים! את כל כך צודקת; גם אני במקומך לא הייתי יוצאת מהבית בשביל עשרת אלפים שקל. וגם אני לא הייתי מתפשרת על פחות מפרס מפעל חיים – למה לזילבר מגיע, ואת צריכה להסתפק בפרס "על הפצת המוזיקה הישראלית בעולם" - איזה מן פרס ניחומים זה? מה קרה, זה שאת אישה אומר שאפשר לקנות אותך בזול?

ולכל אלה שאומרים שבכלל לא מגיע לך פרס ישראלי כי תמיד העדפת להופיע בחו"ל, אני רוצה להגיד רק דבר אחד: אין לכם מושג מה זה להסתדר עם תלתלים בארצנו הקטנטונת עתירת הלחות, אוקיי? באמת סליחה שאחינועם נראית יותר טוב על במות אירופה.

ועכשיו מילה לאריאל זילבר הקוקוריקו: הרי לא באמת חשבת שתקבל מאקו"ם פרס מפעל חיים עם התחפושת הזאת, נכון? מה פשר הזקן הזה? והכיפה? מה זה, פורים היום? אתה אמן מוערך או מרדכי היהודי? להבא נא להתלבש בהתאם ולגבש אג'נדה ראויה. אני אתן לך רמז: מורשת רבין. עוד רמז: דליה רבין. או כמו שאמר יוריק בן דוד - "אני רק המנכ"ל"; ככה ייעשה לאיש אשר המלכה לא חפצה ביקרו.

אחינועם ציני

כבר שנים אני תוהה באיזה שמפו בדיוק אחינועם ניני משתמשת. לא בגלל שמעניין אותי איך מתחזקים תלתלים, יותר כי אני חושדת שאת האג'נדה השמאלנית-קיצונית שלה היא גיבשה בעקבות שטיפת מוח בחומרים אינטנסיביים חודרי קרקפת. מה עוד יכול לגרום לאדם שפוי לאמץ אג'נדה שנוגדת את האינטרסים של עמו ושל מולדתו?

כן, אני יודעת שמבחינת השמאל מדובר במילים גסות אבל תזרמו איתי רגע: הלא האינסטינקט האנושי הבסיסי הוא להגן על השבט שלך, על הטריטוריה שלך. מדובר ביצר הישרדות שטבוע ביצורים חיים מאז ומעולם; אם כולנו היינו אחינועם ניני, לא הייתה לנו מדינה, עם, זהות.
שמאלנים קיצוניים – אני מדגישה, קיצוניים - הם אנשים שמשהו קרה להם בדרך, סוג של מוטציות אם תרצו.

ולכן בדרך כלל אני לא טורחת לבזבז עליהם ולו דקה אחת מזמני; שימשיכו לכתוב בביטאון שלהם, לשבת בבית הקפה שלהם, ולקרצף את עצמם ואת מצפונם לדעת. הבעיה מתחילה כשהם מנסים לכפות על אחרים את דרכם. הבעיה מתעצמת כשהם מצדדים בחופש הביטוי עבור אנשיהם בלבד. 

מצחיק שאותם שמאלנים שטוענים שדעותיו של אריאל זילבר לא לגיטימיות, הם בדיוק אלה שנאבקים על זכותו של אדם ורטה להסביר את משנתו לתלמידיו. תחליטו: אתם בעד חופש הביטוי, או לא? אגב, אני אהיה מוכנה לקבל מורה ישראלי שמצדד בפלשתינים קבל עם וכיתה, כשאשמע על מורה פלשתיני שמדבר בכיתתו בעד היהודים; עד אז - אני בצד של ספיר.
לענייננו: איך זה שאנשי שמאל הם מצד אחד נאורים וליברלים, ומצד שני כה מזלזלים ומוקיעים אנשי ימין? למה הם סובלניים ומכילים וקשובים - עד שזה מגיע לבעלי דעות אחרות? הייתי מצפה מהם להיות האחרונים לסתום פיות. אכן, פרדוקס.

ירושלים של זהב, הגרסה המצונזרת

אבל מילא שניני לא מסוגלת לקבל דעות שונות משלה, למה כבר אפשר לצפות משמאלנית רדיקלית. מה שצורם לי הרבה יותר, זה שהיא מסרבת לקבל את הפרס יחד עם זילבר בטענה שהוא גזען והומופוב, אבל לא הייתה לה בעיה להיות זמרת הבית של האפיפיור הקודם, בנדיקטוס ה- 16, בן לשושלת נאצית ואחד הגזענים וההומופובים הכי גדולים שידע העולם הזה. היא התפארה בידידותה עם האיש שהתנגד לזכויות הומואים ולסביות, להפלות, לאמצעי מניעה, לדתות אחרות ולכל דבר שהיא תומכת בו, בעצם; זימרה ובידרה את מי שהכריז ש"יחסים הומוסקסואליים יהרסו את המין האנושי", הפלורליסטית הגדולה.

אחינועם ניני (צילום: חדשות 2)
נאורה, מכילה, סובלנית. ניני | צילום: חדשות 2
אני יכולה להבין למה בעיניה זה הגיוני: אחד העקרונות של המחנה הסובלני בארצנו הוא שהגויים נחשבים יותר מהיהודים הכובשים. עניי עירך אחרונים - זה הקו המנחה, ובגלל זה ניני ושכמותה שונאים יהודים ש"מגלים אלימות כלפי ערבים", ומחבבים מחבלים שבסך הכל "נלחמים בכיבוש". בגלל זה מבחינתה נכון להוקיע גזען יהודי, ולהוקיר גזען נוצרי. הו, ההיגיון; כמה פשוט לגבש אג'נדות צודקות בלעדיו.

ורק שיהיה ברור: אני לרגע לא מסכימה עם אמירותיו של זילבר לאורך השנים. הוא לא מייצג אותי ולא את הימין, בדיוק כמו שניני לא מייצגת את השמאל.

אני לא מכירה הרבה שמאלנים שמצהירים ש"הילדים שלי יסעו לאום אל פאחם, לא לחברון"; שמסרבים להשתתף בטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ומעדיפים לשיר בטקסי זיכרון אלטרנטיביים של "משפחות שכולות יהודיות ופלסטיניות"; שעורכים מחדש את "ירושלים של זהב". לפני מספר חודשים, כאשר שרה את השיר בטקס רשמי של עיריית ירושלים, השמיטה ניני את הבית שעוסק בשיבת היהודים לעיר אחרי מלחמת ששת הימים.

ועדיין אני חושבת שאסור למנוע ממנה פרס על יצירתה המוזיקלית בגלל אג'נדה פוליטית. צריך למנוע ממנה פרס כזה כי יש לה רק שלושה להיטים – אחד מהם קאבר.

אקו"ם, תתביישו

לפעמים נדמה לי שמחנה השמאל המיניאטורי שנוצר בארץ, הוא מן קבוצת תמיכה לאוהבי פרובוקציות שרק רוצים לקבל חיבוק. כמו שכתבה עירית לינור, הרי אם פרס אקו"ם לא היה עשרת אלפים שקל אלא רבע מיליון - אחינועם ניני הייתה רצה לקבל אותו. אבל כמה נוח לצאת צודקת כשהנסיבות מאפשרות. כמה כיף ומשתלם לקרוץ לאליטה, לקבל תשואות וחיזוקים מהאנשים הנכונים. אם בפוליטיקה אין לשמאל סיכוי להגיע לשלטון, לפחות בעולם התרבות הם מנסים לעשות קולות של מנצחים.

אז אוהבים אותך, אחינועם ניני; אוהבים אתכם, אקו"ם; תודה על שנתתם ליוצר ענק פרס מפעל חיים ומיד לקחתם אותו ממנו משיקולים זרים, תודה על שביקשתם להעניק פרס לזמרת מדשדשת על כך שהיא מייצגת אותנו בעולם. כן, ממש נציגת ישראל בתפוצות, פטריוטית שכמותה. איזו בדיחה עצובה.

>> לטור הקודם: מה יש לכם נגד פונדקאות?

לכל הטורים של אורית נבון