הגיהינום הוא אתר בנייה, ולאלוהים יש מנוף; זו המסקנה שלי והיא מדעית לגמרי, תבדקו בהזדמנות. ובגיהינום הזה, אנשי זק"א עומדים לצד נהג אמבולנס וניידת משטרה, ומישהו תופס את הראש בשתי ידיים בזמן שחברו מוריד חולצה ומנסה לעצור את הדם, את המוות, את הטירוף. ואיש אחד חי-מת שוכב על שביל עפר כשחציו מחוץ מתחת לרשת ברזל ענקית, וחציו מקופל כמו נייר אוריגמי.
האם זו סצנה מסרט אימה? סשן מופרע של נער גומי בקרקס? שדה קרב אמיתי עם מנצחים ומפסידים? לעתים לוקח זמן לעכל מראה עיניים; בשניות הראשונות לא הבנתי מה אני רואה, ובכל זאת פלטתי איזו צרחה. כי הלב נבון וזריז יותר מהמוח, ולכן אדם יכול להתחלחל מזוועה שמתרחשת מול עיניו או להתרגש מאובייקט רב קסם, עוד לפני שהוא מעבד אותם במחשבתו.
הדוקו של הסבל האנושי
זה התחיל בקול חבטה אדיר, משוגע. מכירים את זה שאתם יוצאים ברוורס זחוח מהמכולת, ואז מתנגשים בעוצמה במשאית של אנג'ל? אז פי מיליון.
בדיוק עמדתי מול החלון בחדר העבודה, בוהה בשמיים ושואלת את עצמי על מה אכתוב בשבוע הבא, כשבאתר הבנייה שממול – עניין של 50 מטרים בקו אווירי - מנוף ענק הפיל לאדמה רשת ברזל כפולה. אני חושבת שאז גם ראיתי את אלוהים מציץ אליי לרגע מאיזה ענן ולוחש: "קחי נושא לטור, תני לי את שנתך ברבעון הקרוב".
זה היה בום מהסוג שכואב באוזניים, כך שאינסטינקטיבית, הורדתי את המבט לכיוון הרעש. למראה מעורר הפלצות התלווה סאונד בלתי נסבל; הפועל - שנראה לי תאילנדי - צווח משהו שנשמע כמו: "אוגאנה, אוגאנה". הצרחות שלו הקפיאו את הדם, ניסרו את העצמות, הדהדו בכל רחבי השכונה. זה היה הדוקו של הסבל האנושי.
בינתיים התאספו סביבו כעשרה פועלים חסרי אונים. הם הביטו בו בזמן שהוא צורח את נשמתו, ואי אפשר היה שלא לבכות מאוד כי מה כבר יש לעשות בגיהינום חוץ מזה?
היה נדמה לי ששאגות המצוקה שלו יימשכו לנצח, אבל כעבור דקה ארוכה הוא השתתק בבת אחת. להגיד שהשתררה דממת מוות? אוקיי, השתררה דממת מוות. אבל בזמן שהפועל שכב שם על הארץ, דומם ומזפזפ בין העולמות, ראיתי גם אישה עם עגלת תאומים מטיילת בנחת על המדרכה, וכמה בנות עשרה מפטפטות בעליזות בתחנת האוטובוס, ונהג חסר סבלנות מזרז את המכונית שלפניו בצפירות עצבניות ולא הכרחיות.
ממרום הקומה השישית, העולם פתאום נראה לי כמו פאזל לא הגיוני שהרכיב איזה פסיכופת.
בסך הכל פועל תאילנדי מת
ואז הגיע הקבלן, או מנהל אתר הבנייה, או מי שזה לא יהיה. אי אפשר היה לטעות בסטטוס: ג'ינס יפה, קסדה מצוחצחת, דפים ביד. הוא התכופף אל הפועל שנפגע, וכעבור כמה רגעים התרומם, צעק משהו ומחא כפיים כאומר: "ההצגה נגמרה, חבר'ה, לחזור לעבוד". וכל הפועלים שבו איש איש לעמדתו כי זמן זה כסף, וכסף זה הכל; בסך הכל פועל תאילנדי נהרג לפני דקות אחדות, ביג פאקינג דיל.
החזרה המהירה הזו לחיים טלטלה אותי לא פחות מהמוות שראיתי רק לפני רגע; תארו לכם שבמשרד כלשהו, עובד מתמוטט ומת, וכעבור שלוש דקות המזכירה כבר נדרשת להדפיס את הלו"ז של מחר והבוס סוגר איזו עסקה בחדרו. באיזה עולם זה נשמע נורמלי, למען השם?
הפועלים האלה איבדו עכשיו חבר, אולי אח או בן דוד. ואם מישהו מהם רוצה ללוות אותו לבית החולים? לעדכן את המשפחה במצבו? לדאוג לסידורי קבורה? ואם מישהו רוצה לבכות רגע, לעזאזל?
האמבולנס הגיע רק כעבור רבע שעה, כשהפועלים כבר היו עמוק בתוך הפיגומים. היה לי ברור שאני צופה כאן במחדל, אבל של מי? האם הקבלן הזעיק עזרה רק עכשיו? אולי כוחות ההצלה הם שהתעכבו? פתאום הייתי סקרנית לדעת.
החובשים קיבעו את האיש על משטח צהוב והכניסו אותו לאמבולנס, אנשי זק"א הסתודדו ביניהם, וכעבור 15 דקות נוספות הגיעה גם ניידת משטרה.
כשהשוטר אסף את כולם לתחקור ולמשך כחצי שעה לא נראו פועלים באתר, התמלא לבי רחמים על הקבלן המסכן: כמה כסף הוא מפסיד עכשיו? מקווה שזה לא עלה לפועלים בארוחה או שתיים.
טיפת מזל
באותו יום, חיפשתי אותו בגוגל. רציתי להבין מה בעצם קרה שם, למותו של מי הייתי עדה. מצאתי המון דיווחים ישנים על תאונות מנופים באתרי בנייה - מתברר שהן שכיחות להדהים - אבל את הפועל שלי לא ראיתי. אדם לא יכול לצאת חי מתחת לרשת ברזל שנופלת עליו מהשמיים, ובכל זאת ניסיתי לברר: אולי הוא רק פצוע קשה? אבל גם ידיעה כזו לא פורסמה. כמה מוזר.
מה שכן ראיתי באותו יום – היה אייטם כלשהו על בר רפאלי; היא תמיד שווה דיווח. מסיבת בריכה, פפראצי בדרך למכון הכושר, נופש במיקונוס עם ציון ברוך; כבר לא זוכרת מה זה היה, הכל נראה לי כל כך אותו דבר. הנה לכם האנטיתיזה המושלמת לעובד זר שאוכל חרא וחי בזבל: דוגמנית יפהפיה שמדלגת ממסיבה למכון כושר לנופש עם ציון ברוך.
שיהיה לה לבריאות; כמובן שאין לי שום טענות לרפאלי עצמה, אבל האם תמיד יהיה כאן חוסר צדק שכזה?
איך זה שעבור אדם אחד העולם הזה הוא גן עדן, ועבור אחר - גיהינום? איך זה שישנם אנשים כה ברי מזל שחייהם הנוצצים מתועדים עד הסושי האחרון, ולעומתם - בני אדם בלי טיפת מזל אחת, שמותם האכזרי אפילו לא שווה שש מילים במבזק חדשות?
כמעט שבוע עבר מאז. בלילות אני עדיין רואה אותו, ובעיקר שומעת. כי לצערו וגם לצערי, הוא אפילו לא היה בר מזל מספיק כדי למות במקום; נגזר עליו לפרפר, לגסוס ולצרוח בייסורים לפני שנפרד מהחיים האלה. ואולי בעצם, בשבילו המוות זה המזל הכי גדול.
>> לטור הקודם: מי צריך סוכה כשיש מרפסת?