את הסוד לזוגיות טובה גיליתי לפני כמה שנים, כבר לא זוכרת ממי, ומאחר שאני טובת לב שאין לתאר, אחלוק אותו עמכם, זה הולך ככה: לפחות שלוש פעמים בשבוע יש להחזיק ידיים חזק, להצמיד את האוזניים לקיר ולהקשיב לשכנים רבים בטירוף.
אני בטוחה שהעצה הנפלאה הזו עוזרת לאינספור זוגות לשרוד את הקונספט הקרוי "נישואים", כי בינינו, מה יותר רומנטי מלשמוע זוג אחר מתכסח עד מוות? ככה זה, תמיד כיף להשוות את עצמנו לאנשים שיגרמו לנו להרגיש טוב יותר: ליד חברה שמנה, נחוש רזים; כשהבעייתי ההוא בעבודה שוב עושה סצנה באופן-ספייס, ניאנח כאילו אנו הטיפוסים הרגועים עלי אדמות; וכשפרופסור חצרוני שוב מפרסם פוסט גזעני או סתם אנטי-ציוני, נחוש פטריוטים בטירוף, נוטפי אור ואהבה ונורמטיביות.
ואני שואלת: מה נעשה עכשיו, אחרי שהפרופיל האישי של חצרוני הוקפא למשך חודש ימים? איך נסתדר בלעדיו, כיצד נזדעזע ונצקצק בצוותא ונחוש עצמנו טובים וחכמים ונדיבים לעומתו? בעיה.
* * *
אז מסתבר שגם לפייסבוק יש גבול, והוא עובר במחלקת הפגים של איכילוב. אני מודה שבפוסט האחרון, כשקבע שפגים הם "תתי שרצים, הפג לסל וחסל" – גם אני חשתי אי נוחות. "למה המדינה מממנת פגיות במקום להשקיע במחלקות של קשישים אשכנזים עשירים?", תהה הפרופסור, וחטף השעיה.
אני מנסה להיזכר: האם זה הפוסט הכי נורא שכתב עד כה? לזלזל בחייהם של פגים זה אכן שיא מסוים, אבל זה לא שקודם הוא נטף דבש, כן? מוזר שעד עכשיו הפוסטים שלו עברו חלק.
לכאורה, יש בחצרוני את כל התכונות שאני פחות מחבבת בגברים: הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי, מגדל שיער צביקה-פיקי גולש, ומקפיד על היקף מותניים של דוגמנית בת 15. העניין הוא שהאינטליגנציה שלו מפצה על כל אלה, ומה שמדהים אצלו לא פחות, זו יכולתו לחבר בין אנשים מכל קצוות הקשת.
מי שעבר על התגובות על הוול שלו, יכול היה לראות לא מעט סמי-חברויות שנוצרו בין אנשים שהם ניגודים מוחלטים במקרה הטוב, וצ'ילבות אכזריות במקרה הפחות טוב.
במיוחד אני זוכרת פוסט גזעני אחד שגרר שתי חברות פייסבוק שלי להגיב לו בחריפות; מדובר בשתי נשים כה שונות, שאני לא יכולה להעלות על דעתי אפילו נושא אחד שהן יכולות להסכים עליו. זו טבעונית תל אביבית עם שורשים בריטיים שמטפחת זוגיות ארוכה וגזרה דקיקה; זו קרניבורית חובבת מנגל מעיירת פיתוח, פעילה מזרחית שסולדת מזוגיות ומעלה פוסטים מתריסים על הקילוגרמים העודפים.
אין ביניהן שום דבר משותף זולת שנאתן העזה לפרופסור, וכך, לאחר שהטבעונית מתל אביב העניקה לו איבחון אישיותי על הוול, הגיבה לה הפעילה המזרחית בשלל סמיילים שנענו בלייק ואייקון מסמיק, ואני שואלת: מתי היו יכולות השתיים האלה להחליף כך חיוכים, אם לא על הוול של חצרוני?
הפרופסור מעודד אהבה ואחווה, והוא אפילו לא ידע זאת; דע לך, חצרוני, שהוול שלך הוא כר פורה להיכרויות, לא אתפלא אם יצאו ממנו כמה זוגות נשואים; רק אל תבקש מהם עמלה, כן?
הו, כמה טוב להתאחד אל מול כוחות הרשע המכונים "פרופסור חצרוני". מתערבת שיש בין המגדפים הקבועים כאלה שמעשנים את הסיגריה שאחרי בתום כל שרשור.
* * *
גילוי נאות: אני מכירה את חצרוני. לא נפגשנו פנים אל פנים אבל במציאות הווירטואלית יוצא לנו לשוחח בפרטי אחת לרבעון, וביום הולדתי הוא אף שלח לי ברכה בפרטי, דבר שכמובן ריגש אותי מאוד.
אני עוקבת אחריו באדיקות מאז שסולק בבושת פנים מתכנית הבוקר של יואב לימור וגלית גוטמן; כבר אז הוא הצחיק אותי בטירוף, וכבר אז לא הבנתי איך אפשר לקחת ברצינות טיפוס שמכריז שחבל שלא עשו סלקציה ליהודי צפון אפריקה; הלו, אתם לא רואים שזה מופע של איש אחד? אתם לא מבינים שהאיש עושה מכם צחוק ואז הולך לקבל הנחת סלב ב"ורדינון"?
ספק אם קיים אדם שמחזיק בדעות נוראיות כחצרוני, וגם אם יש כזה, הוא ודאי אינו מיטיב להתבטא כמוהו. השילוב הנדיר הזה של אג'נדות מהגיהינום ויכולת ניסוח פנומנלית – מעלים בקרב רבים את השאלה האם חצרוני אמיתי. ובאמת, מה טיבו של הטרול של כולנו?
קטונתי מלנתח את אישיותו; יש בו סתירות שגם פסיכיאטר מקצועי, ספק אם יצליח להסביר. הוא מהלל אשכנזים ושונא את "יוצאי צפון אפריקה", אבל חולק את חייו עם ערבייה נוצרייה. יש לו אפס סובלנות ליצורים אנושיים, אבל הוא מגדל באהבה את הכלב ההאסקי זכריה. הוא מתעב ילדים, אבל מצטלם בשמחה עם כל זאטוט שמבקש סלפי משותף, ואף מעלה את התמונות על הוול שלו בגאווה.
חצרוני מורכב כמו כולנו, הוא פשוט מספיק ישיר וחסר טקט בשביל להציג את המורכבות הזו, ומספיק נאיבי לחשוב שדבריו הקיצוניים אכן יובילו אותו בסוף אל לב הקונצנזוס.
"למה מפקד גל"צ לא רוצה אפילו לפגוש אותי?", הוא שאל אותי, קצת פגוע. חלום חייו זה להגיש תכנית אישית בגל"צ, והוא אינו מסתיר זאת.
"תהיה קצת פחות קיצוני, אולי אז יהיה לך סיכוי", המלצתי לו.
"אני אומר מה שאני חושב, הכל רציונלי ועומד במבחן ההיגיון", הוא ענה.
אז בגל"צ אין לו סיכוי, אבל בתחנה אחרת – לכו תדעו. נדמה שעם הזמן יותר ויותר אנשים בתקשורת קולטים שמדובר בפיגורה ששווה לתת לה במה; כך, הוא עשה טסט למחוברים, מתחזק פינה קבועה בתכנית הבוקר של חנוך דאום ברדיו תל אביב, ומככב בישיבות קריאייטיב של משרדי פרסום – לאחרונה עשה שני קמפיינים, אחד למען הוועד למלחמה באיידס, והשני להתנחלות חדשה ליד צומת תפוח.
ודווקא עכשיו הוקפא החשבון. מזל שיש עמוד פבליק להתנחם בו.
* * *
אני לא יודעת מה יש לפרופסור נגד מזרחים, ילדים, מתנחלים, ונשים בעלות חזה גדול עם אבא עני, אבל אותי הוא מצחיק מאוד.
"אני אוהב את שירין כי יש לה חזה קטן כמו שאני אוהב, וגם אבא עשיר", כתב באחד הפוסטים היותר משעשעים בפייסבוק אי פעם, ואני שואלת: איך אפשר לשנוא יצור כה קורע?
מבחינתי הוא בדרן משובח; האיש פשוט בנה לו דמות, וגם אם הוא מאמין בדברים שהוא אומר - יותר מהכל יש כאן זעקה להכרה ולתשומת לב.
כולי אמפתיה אליו, במיוחד עכשיו, כשהוא עובר ימים קשים בשל מות אביו. "מותו הבלתי צפוי של אבא מעמיד אותי בפני אתגר כלכלי לא פשוט", הוא כתב, ולא נותר לי אלא לאחל לו משרה שווה באקדמיה, או לפחות קמפיין לווידאל ששון.