הנה משהו שגדעון לוי היה מעדיף שלא תדעו עליו: לפני 11 שנים ניהל האיש רומן סוער עם פלסטינית. "זה סודי", הוא אמר לפרופ' יורם יובל בתכנית "שיחת נפש", "אני לא רוצה לדבר על זה". אני דווקא רוצה.
תמיד כשאני נתקלת בעוד תקרית פרו-פלסטינית מבית היוצר שלו, אני נזכרת בפרט הביוגרפי הזה ותוהה: הייתכן שהשקפת עולמו השטחית והחד צדדית נשענת בעיקרה - גם אם באופן תת מודע - על אותה תשוקה לבת הפליטים הלאומנית? האם כה מופרך לקשר בין הבוטות והרדיקאליות שלו, שהולכות ומקצינות עם השנים, למערכת היחסים הזאת - שאותה הגדיר כמשמעותית עבורו?
אם זה אכן כך, לוי ודאי לא יהיה הראשון שדעתו השתבשה עליו בגלל אישה. חומר למחשבה.
נגד ישראל, בעד החמאס
אנחנו מדברים על ראיון שהעניק לוי ל"אינדיפנדנט" הבריטי; במאמר חשוב שהתפרסם ב"מעריב" בסוף השבוע תחת הכותרת ברון תעשיית השקרים, מביא בן-דרור ימיני את עיקרי הראיון הזה. כפי שהוא מזהיר מראש, חוויית הקריאה אינה קלה, שכן לוי מפיץ בו הגזמות ושקרים המכוונים נגד מדינת ישראל ובעד אנשי החמאס.
השיא הוא סיפורו של לוי, כי במהלך המלחמה בעזה פורסמה בעמוד הקדמי של "ידיעות" תמונה של כלב ישראלי שנהרג מרקטת קסאם, ואילו דיווח על מותם של עשרות פלסטינים באותו יום, נדחק לעמוד 16 בשתי שורות.
"התפעמתי מהתיאור המדויק של לוי", כותב ימיני, "ולכן אצתי רצתי לגיליונות 'ידיעות' מאותם ימים. הפכתי וחיפשתי, ושום כלב לא מצאתי בשום עמוד ראשון, באף אחד משלושת השבועות של המלחמה. כלום".
לפחות תלמד ערבית
למזלו של לוי, בגילו הוא כבר מותג. לכן אין סיכוי שיפוטר בעקבות המבוכה הזאת. מצד שני, קוראיו האינטליגנטים בהחלט מוזמנים להטיל מעתה ספק במאמריו. אומנם ימיני תפס אותו בשקר גס וטיפשי במיוחד - לוי כנראה לא תיאר לעצמו שמישהו יתייחס לדבריו ברצינות עד כדי כך שיטרח לבדוק אותם - אבל רבות כבר נכתב ונאמר על עיתונאי המחסומים החלטוריסט, שדיווחים אותנטיים אינם כוס התה שלו.
ואיך יתחייב לאמת ולאותנטיות אם אפילו לא טרח ללמוד את השפה הערבית, והסיקורים שלו מהשטח מובאים ממקור שני ושלישי באמצעות מתורגמנים? גם המהומה הרועשת ביותר שיצליח לעורר - לא תשכיח את החפיפניקיות שעליה מבוססות עבודותיו.
אבל גם בלי קשר ליכולותיו המוגבלות - כבר שנים שהאיש ופועלו, כמו גם מאמריו המפוהקים, איבדו רלוונטיות. לוי מזייף לא רק את המציאות, אלא גם את אישיותו ומניעיו; משחק אותה אביר זכויות האדם של המאה ה-21, ובאותה נשימה מתוודה בשיחה פרטית עם עירית לינור שלא היה נוסע גם 100 מטר כדי להציל חיי מתנחל; מטפח קריירה שצמחה מכשל מוסרי עמוק שגורם לו לגלות חמלה רק כלפי הצד השני בסכסוך, אבל רומז שלצד האידיאולוגיה, הוא גם נואש לתשומת לב. "אני משתמש בכוונה בביטויים קשים כדי שישימו לב, אני רוצה לטלטל ולזעזע", אמר בעבר, "כל תגובה כועסת עליי מעוררת בי סיפוק".
ובכן, בטרם תשפריץ לכיווני שביעות רצון זחוחה, דע לך גדעון, שאותי אתה לא מכעיס. דבריך לא מעוררים בי רוגז או מחשבה אלא גיחוך; אתה שייך בעיניי למחוזות הביזאר, עיין ערך טלי פחימה, נציג נטורי קרתא שלחץ את ידו של אחמדינג'אד או צפרדע עם שלוש עיניים.
ימיני כותב שאסור להשתיק אותך, שהוא גאה לחיות במדינה שבה כותב כמוך בועט באופן חופשי. אני דווקא מתגעגעת לימים שבהם פגשתי אותך בעיקר במדורי רכילות, עטוי מעיל עור כשעל זרועך תלויה הבחורה התורנית. חזותך המצודדת היא אולי הדבר היחיד המלבב בך, והיום יותר מתמיד - נדמה שהגיע הזמן שתהיה יפה ותשתוק. דיברת מספיק.