בס"ד

אוריין רייס (יח``צ: גלעד לנגר)
כבר מזמן אין בי צורך אקטיבי למצוא חן בעיניכם | יח``צ: גלעד לנגר

אני לא מתראיינת. באופן גורף ומוחלט אני לא מתראיינת. כבר שנה וחודשיים לא מתראיינת. לא משנה מה המאורע. עכשיו כולם ביחד תגידו איתי: לא מתראיינת. יעידו מכריי מ"אולפן שישי" בערוץ 2, שהבינו שזה לא סימפטי לצאת מגדרם במציאת פתרון "לעקוף" את השידור בשבת עבור חוזרת בתשובה עיקשת, העיקר שתסכים להתראיין. הייתי בטוחה שצוות הצילום ימצא זן נדיר של תולעת (או לפחות חללית נעדרת) מתחת לבלטות דירתי, מרוב שעמום ההמתנה עד שהעורכת הראשית תצליח לשכנע אותי להתראיין. זה לא קרה. כמעט כל תוכנית "קשת" במלאי, מ"בקרוב אהבה" 1 ו-2 העתידי ועד ל"אל תפיל את המיליון", פנו ונענו ב"לא תודה" נבוך.

ב"ה כבר מזמן אין בי צורך אקטיבי למצוא חן בעיניכם. גם לא לזכות בפרסום או באהדת הקהל. הדבר הובהר היטב כשהמשכתי מדי שבוע לדבר אליכם, למרות שכרסמו לי את הצורה בכל טוקבק אפשרי: "תתביישי, לכתוב קדושה באתר צהוב!", הפצירו. ולמרות שיהדות  Ynetמבורך, בעיניי לבוא עם התותחים לחממה מוגנת ואהודה זו לא חכמה. יש את הציניקנים ש"רואים שהיא לא השתנתה - עדיין אותה רודפת חשיפה סדרתית". טוב, ברור, בייחוד עכשיו, כשהחלפתי את נוף הפלאשים בהר נוף החרדית. והמשפט החביב על כל מקלידן פעיל, "תזכירי לי מי את?", ותמיד שוכח להשאיר כתובת למשלוח מענה.

איכשהו, לפני כמה שבועות, זה השתנה. נעתרתי לבקשה להתראיין. פתחתי פרופיל פייסבוק ישן, שהיה סגור לסירוגין שנה, כדי ליידע בנות במכירת בגדיי מחיי החילוניים (מי שרוצה לפסוק נגד הפוסקים, שנעתרו למכירה, שכל הכנסותיה תרומה לצדקה, חרף העניין ההלכתי, מוזמן לעשות זאת אחרי שקרא את ההסברים שלי באותו ראיון מדובר).

אז למה הסכמתי להתראיין?

לא ברור מה גרם לי להסכים אחרי שנה של שקט מדומה. יכולתי לבחור כל פלטפורמה, אם רק אסכים לדבר על הכל. טוב נו, לא על הכל. על הרוב. גם על קצת יספיק. אפילו אם אספר רק על משהו קטן. וכך, כל פעם, הגעתי מחדש למסקנה שאין לי מה להגיד למראיין, שגם ככה יעוות את דבריי ויתעקש שחזרה בתשובה, הוא טרנד חולף, ויקנח בשאלת הלוטו: "נו, אז היום את מאושרת?". שיחשוב את זה גם בלי עזרתי.

אולי זה משהו בנוסטלגיה שקרץ לי. אולי העובדה שזה עניין מבורך כי הכסף ייתרם. אולי סוף-סוף האמנתי באהבת-ישראל טהורה, שפשוט יפרגנו למעשה הטוב. ואולי זה סתם הרצון לשתף, שבסופו של יום, חילונית או חרדית, כולנו אוהבות בגדים, ושהדבר היחידי שאף פעם לא יוצא מהאופנה ובעל ביקוש אדיר בכל עונות השנה הוא הצורך שלנו להיראות ולהרגיש טוב, ושיחמיאו לנו על זה.

אבל לא, רבותי, ההיסטוריה חוזרת. זה תפס אפילו את Ynet והכתבת המקסימה לא מוכנים. ממטרי השנאת-חינם, כהגדרתה, הטביעו את ממלכת ידיעות אחרונות הרשתית (ובטח יש עוד כאלה שנשארו על רצפת מסנן האכזריות). היא לא הצליחה להבין איך בחורה שכבר רחוקה מחושך הזרקורים, מצליחה לעורר כזה עניין ואנטגוניזם בשוליים של "לאשה". היא ממש הפצירה בי להציץ בכתבות מרואיינים מוכרים ממני, ולהיווכח שהתגובות דלות בהרבה ולא מתקרבות לשיאי הרשעות החדשים שנשברו בתחתית עמוד הראיון איתי. מכך הוא עלה לעמוד הראשי.

זה דווקא מאד הגיוני, עניתי. לדעתי מתעוררת התנגדות מיידית אצל מי שעבורו, עברי מתמצת את השטחיות והרדידות. בני-זוג דוגמנים, דירה ולו"ז תל-אביבי מעודכן, תכנית טלוויזיה בפריים ערוץ 2 בה הוצגתי כפקצה האולטימטיבית - אבל זה כבר לראיון אחר, ביקיני-פפראצי, וכתבות במגזינים הכי נחשקים, כביכול. מבחינתם הרי, לא ייתכן שמאסתי בכל, ככה סתם יום בהיר ושמשי. לא מקובל עליהם שמיציתי. שהצהרתי שזה פסגת הגועל. שכל מה שעבדתי עבורו כל חיי, מעבר לפינה בהישג ידי, ושאני מסתובבת לכיוון ההפוך, מפנה גב ומבקשת עומק, אמת ותורה, ושכולם יקפצו לי. נ.ב: שיבואו לקרוא על זה ב-mako. זה נשמע מתיפייף, מתחסד וצבוע.

בתכל'ס, מה שבעצם צורח להם, אפילו אם רק בתת-מודע, זה שהם הצבועים. כי מישהי ממקור ראשון, מגלה להם שזה לריק! שהתשובות נמצאות בתשובה. שהביצה, שהם כל-כך מפנטזים לשחות בתוכה, היא בזבוז זמן גמור, ולמרות זאת הם עדיין כוספים לה. ואני לגמרי מבינה אותם! עד לפני רגע, אני הייתי הם.

>> לפוסט הקודם: מרגול, אסף אטדגי ואני
>> "ייוולד לי בן, והוא ילבש ורוד"

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com

זיכרונות מטפטפים שבכל דבר יש לב. וכשנצא מזה - זה יהפוך לאהבה.

לרגל חודש אלול, יושק שיעור חדש לנשים מתחזקות וחזקות: "חיפוש האישה שבנו" עם דנה (דיין) שוורצמן, אחות של יובל דיין, המדהימה, אם יורשה לי. ימי שני ב-20:00, מרכז "התהוות", רחוב אביגדור 20 בתל-אביב, קומה שלישית. מומלץ באהבה.