בס"ד

אין תמונה
אף בן תמותה לא ישכנע אותי שזה פוטוגני להלך כבעלת תשובה

הוא קרא לזה שיעור במיסטיקה. זה משך לטעמי יותר מדי "קהל", ביחס לשיעורים שהם תכלס ולא כאלה שמשמשים רק מקפצה פילוסופית. הרי זה משובח? לא בטוח. כל תינוק בגן יכל אפילו על אוטומט לזהות של"מיסטיקה" שעל הפרק, ולדמעות שלי, שבלי שום התרעת מועקה מוקדמת המטירו על פניי, אין שום קשר משותף. "זה בסדר", אני מיד מרגיעה את כל המסמסים למיניהם, שיושבים בחדר ומבחינים בהתכווצות האור שלי, שבדרך כלל רק חולם על ביטול אמיתי לו יתברך. "אני בסדר, החלב שעל הדלפק בסדר, החור באוזן עדיין לא בסדר, ולא, לא קיבלתי שום הצעת נישואין פייקבוקית שהרטיטה לי את הפן". וברקע המלח הזולג שלי והמונולוג הסוער של רבי ומורי, יובל דיין, מתמזגים.

אפילו את היטלר (יימח שמו וזכרו) הוא היה משכנע להפוך למעריץ מושבע של היהודים. מי שלא מכיר אותו, יכול היה לחשוב שכולם מאוהבים בו. כן, כן, אל תיתממו. כבר נשאלתי אם כך פני הדברים. בכל זאת, זה הרי לא הגיוני שזמרת בלונדינית בעיצומו של רומן מתוקשר עם דוגמן עולה, בדירה שכורה בדיזינגוף-סיטי, עם סדרת חתונות בערוץ 2, מחליטה פתאום ורעמסס לחזור, ועוד בתשובה! ה' ירחם ממש! לכו תסבירו לחילוני גמור שתרי"ג מצוות בצורת סריג צמר דק + גרביונים של 57 דניר ב-40 המעלות המסמיקות של אוגוסט, זה ממש לא משהו שמישהו יצליח לגרום לי לעשות באמונה שלמה ב-ח-י-י-ם, כריזמטי ובעל יכולת דיבור מתנגנת במדויק ככל שיהיה. בטח שלא לשיר "שלום עליכם" כברכת המלך העליון, במקום לשיר בפני קהל שואג את שירי ההלל העצמיים שחיברתי בגאוות אין סוף על הערך העליון – עמק דור אוהבי הסיליקון.

זה מתחיל ונגמר באמונה

תקראו טוב-טוב את מה שאני כותבת לכם עכשיו: אף אדם בעולם, אף בן תמותה, שזורם לו דם-אדם בעורקים, לא ישכנע אותי שזה פוטוגני, מזין, וכדאי להלך בעולמנו כבעלת תשובה, עם כל האיסורים, ההגבלות וה"וויתורים" הנדרשים, כדי לאחוז במדרגה שכזאת. כלומר כן, ברור שיש כזה שיכול, אם אלוקות זורמת לו בנשמה. וכל מתבגר שלומד תנ"ך-לצאת-מידי-חובה הרי יודע שאלוקות יש בכולנו, שכן הקב"ה נפח נשמתו בכל אחד ואחת מאיתנו, טרם ירדנו לכדור הזה. תתווכחו איתי יותר, תתווכחו פחות, זה מתחיל ונגמר באמונה, אז תנו לי בבקשה לסיים את הסיבוב שלי, כדי שלפחות תדעו על מה אתם רוצחים אותי בטוקבקים. סבבה? סבבה! ואיזה כיף זה שהתגובות בעילום שם, ו"אין" למי לתת דין וחשבון. לא על העוקץ, לא על המרירות, לא על השפה הדלה או העשירה בארס וגם לא על הכאב של אמא שלי שלוקחת ללב כל אות הרסנית מכם, שאני דווקא מברכת לשלום, כי הכל ממנו יתברך.

גם השצף קצף שיובל מדבר בו, נתון להיותו חונן ומלווה וזרעו לברכה ברוך ה'. הוא יודע היטב שהכל זה מהאלוקות שבו. בין אם כשהוא מבעיר ליבה גוועת בפלפול על השפה העברית, בין אם כשהוא מוכיח לוגיקה צומחת בגמרא לכל מתחכם שפוסק בבורות "אין אלוהים", בין אם כשהוא מראה גם לאחרון העיוורים שהיהדות יקרה מפז ושזה אוצר גלום. בכולם הוא יודע שהוא בסך הכל שליח ה' מבריק ונוצץ מאלוקות. הללויה.

ישבתי שם, מולו, כמו בשאר הפעמים בשנה וחצי האחרונות, רק שהפעם הבנתי. הבנתי שהלב שלי סוף כל סוף מבין מה שהשכל סירב לקבל: כמה אני קטנה מול הבריאה המפוארת הזו. הכוח שמטלטל אותי. היופי ששזור מאחורי כל כריכה עבה ואות סתומה. ואני, כן כן, אני! אוריין רייס, לא פחות ולא יותר, זומנתי להיות חלק מהקדושה הזאת ביום שנולדתי. נולדתי מחדש. ישבתי והרגשתי איך צונאמי פרטי-פנימי מטביע אותי, ואין לי יכולת לצעוק כי אני נחנקת מתחת לסערה. נאנקת מכאב-געגוע, להיות קרובה אליו יותר. מבועתת שלא אספיק להשלים תיקוני וליהנות מכל פירות-האהבה שהקב"ה פיסל עם השכינה. שנים שלא ידעתי שמותר היה לי, שרצוי היה לי, לאהוב אותו יתברך. שראוי לי להודות לו שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם, ושבזמן הזה זיכה אותי להיות שייכת אליו. שייכת שוב, אחרי 28 שנה.

שניה לפני שעפעפיי הפסיקו להתנגד לי סופית, הודיתי על שעשני עשירת-תבל. יהודיה. קול ענוג כמו בקע מתוך פינה: "בדמעות שאת בוכה, גם אני בוכה איתך. לא משיב ריקם דמעות של בת מלך אבודה".

>> לפוסט הקודם שלי: אנחנו מפזרים צ'קים בלי כיסוי
>> אמריקה מצביעה לפרידה וליהיא

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com