בס"ד

אין תמונה
מתחננת ויודעת שזה לחינם. הוא כבר מזמן לא איתי

יושבת משותקת מול המסך ומבינה שמשהו בי נעצר. הכתיבה אומנם זורמת, הדאגה כבר מאחרת, אבל הנוף לא השתנה במאום. ורק אני מסרבת להפסיק להניע הרי-הרים. ויש את ההר הזה, האחד הזה, שמסרב לזוז. איזה עקשן! בטוח יש לו גנים פולניים. טוב נו, זו לא חכמה לזהות - דומה לי. הוא קצת כמו פרידה בחנות ספרי-קודש, כשלמוכר יש יום פאות רע. איך אומרים - לא בא טוב.

ככה זה ביהדות - רוטינה קבועה כמו במשחק קוביות, שתמיד מביא אותך לאותה המשבצת, שמחזירה להתחלה. מרגישה את עצמי נופלת מסולם יעקב. 99, אחד לפני הסוף המיוחל, צונחת ישר ל-0. "תחזרי, תחזרי להתחלה מותק! תתחילי להתרגל ולתרגל: רוצה אמת? זה ככה לַנֶּצַח! שאלות בלי הכרח לתשובות. עמדת בזה - זה שלך. נפלת - לא שלך. פשוט". הבנתם? מה הבנתם? לא הבנתם. וולקם טו דה קלאב!

במורד צווארי מפלס לו דרך עקבית וטורדנית קול דרמטי: "אלוהים, אתה חושב שאני בכיוון? חושב שאני מסונכרנת עם הלב הזה שלי שלא מפסיק לבעוט בי? אל תעזוב אותי, בבקשה. בבקשה אל תלך מכאן! לא עכשיו, כשהכל סוף כל סוף מתחיל להתיישב. מתחננת אליך!" מתחננת ויודעת שזה לחינם. הוא כבר מזמן לא איתי. לא בקרבי. לא בצלילות לפחות.

מתחת להריסות נשמתי אני זועקת להר הזה: "הי! הלו, תתעורר שם. תזוז כבר!!! חוצפן, מה אתה לא רואה שאני תקועה?! (אני מנסה לשנות לגישה רכה יותר, בכל זאת, בתשובה והכל) בחייאת תעזור לי טיפה. מ'כפת לך, אף אחד לא ידע - רק אני, אתה והיצר הרע. אני לא אגלה, שבועת הצופים, רק שחרר קצת ת'רסן ואותי מהכבדות הזאת. (לא עובד. עוברת לתחנונים) נו, מה כבר ביקשתי, תתגמש טיפונת. אני מוכנה לכל פיצוי ושוחד שתרצה, רק שחרר! פחמימות, שופינג סדרתי, יום צילומים לכתבה מפרגנת. מוכנה לתת לך הכל - רק תזוז, אני רוצה להרגיש חיה!"

ההר לא נשאר חייב ומצמצם אותי ברגע: "ידעתי שתתגעגעי אליי ותחזרי על ארבע. זה חזק ממך. לעגל פינות, לגנוב רמזור, לקחת לב שלא שלך מלכתחילה. את רואה, אפילו בהתקף המוסריות הזה שלך, את מנסה לרמות, אז על מי את עובדת, גברת?! דתייה עאלק! הצחקת אפילו את הכוזרים".

בתקווה למצוא את מתג כיבוי המחשבות אני בורחת לים, והכביש - אספלט של שקט. מזהה את כוכב הצפון בשמיים חפים פוזה חורפית מתחנפת. "אלוהיי, אני יודעת שלא עזבת אותי מעולם, ולו ברגע הארוך ביותר בחיי, גם הרבה לפני שידעתי שאני שלך. כל הנפת חרב, כל תבוסה במערכה שבורה מראש, לא משת ממני מילימטר. כשאני הכי רחוקה וזרה לי - אתה הכי קרוב ומוכר".

משומקום הכתף שלי קשובה לנקישות הבלורית השזופה מארץ טרופית יפה, והגומות שלו מכשפות. מפתיעה אפילו את עצמי, איך מבלי להתבלבל אני מציעה לו תה, קפה ומשהו מתוק לפה, נדהמת שלא מסתנוורת, פורשת חיוך רחב שבע משבת קודש, נשענת אחורה ולוחשת: "זה הולך להיות קרב מתיש, אתה יודע. לפעמים אתה תנצח במלחמה של הטוב, הרע ומולי במראה, אבל להיאבק בהר הזה - אני לא אפסיק בלי נדר לעולם! אין מה לעשות, עדיף שתפנים כבר עכשיו; כוח עליון גדול ונורא בתוכי והוא לטובתי, אז הכל טוב. לא יעזור שום מלבוש פיתוי מתעתע, לגייס אותי לחזור ולחבור אליך. פתחתי עסק עם עמלק כשנולדתי והקרב הוא יומיומי, וזה בסדר", מתוודה ליצר הרע שלי, "כי היום, ההר הזה - הוא אני".

לרפואת הגוף והנפש האפקטיבית ביותר של אריה בן אהובה (לובה), איש יקר ממרומי הבריות.

>> לפוסט הקודם שלי: את החרדי שאתם שונאים - גם אני שונאת
>> מיכל שפירא ואורי סלונים בבלוג זוגי חדש

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com