אין תמונה
עבר לו עוד רגע ממך ואתה עדיין בתוכי

אני נמשכת אליו. רק אלוהים יודע כמה אני נמשכת אליו.

הפסקת 10 מסתיימת ואני כבר בתוך הכיתה. השיעור בגיאוגרפיה אנושית מתחיל בזמן. שאלתי את התלמידים שלי אם הם זוכרים את מאית השנייה שמלווה אותם במסלול לעבר הכוס הראשונה בצאת יום כיפור, ואם גם הם מרגישים עד קצות האצבעות איך הנוזל כמו מתפשט להם ברמ"ח האברים.

אני עוצרת ונזכרת שהנה, עבר לו עוד רגע ממך ואתה עדיין בתוכי. אני נרגעת. אוספת את שערי כי כשפזור, הוא מסתיר ענווה וחף מצניעות מתייסרת. חיברתי בין הכיפור של האדם לכיפור של האדמה, יבשה וחרוכה, מחכה לדמעות רותחות מהשמים, שימיסו את ליבה השרוף משלושים מעלות חום בדצמבר. אני נמשכת אליו. רק אלוהים יודע כמה אני נמשכת אליו. בכל צעקת שמו אני הופכת לקודרת יותר. לוחשת. נושכת אוויר כשקוראת באותיות, והוא כמו מבייש אותי ואני נהנית ממסע הקרבה אליו. ספק רוצה אותי, ספק דוחה. זה בראשי בלבד. לבד.

בלילה כשמאוחר והכוכבים מספרים לי סודות שניסיתי להשמיד בי, אני מייבשת את גרוני בכוונה תחילה, משתיקה ומכניע את הטבע שלי, ומגבירה צימאון אין סופי כדי שאוכל להרגיש לגימה ראשונה ממך לכשתבוא, וכך כשאשוב למחוזותיך זה יהיה מסעיר יותר. מחובר ומדויק. ערוגת ליבי אורגת לשלו בכל צליל ומחשבה לא טהורה שמתגנבת בעורפי ומשאריה לי עור מתברווז. לכי תסבירי את זה לילד בן 15, שכל מה שהוא יודע עלייך זה שעד לא מזמן, פיזזת בטלוויזיה במודעות שיא וביטחון סנוביזי אפילו לעצמו, והיום תודות לאגו שלי ז"ל שנפח נשמתו בהתאבדות המונית, יחד עם היהירות והשחצנות המבחילה, אני נמשכת אליו עוד יותר. אם אפשר להימשך בכלל עוד יותר מכמה שאני כבר נמשכת אליו. היום אני רוצה לשיר רק לו.

תימשך אליי בחזרה

והוא מכיר אותי. איך שהוא מכיר אותי. את ההצגות והמניירות הקטנות שלא מרשימות אותו. את השקרים הגדולים שאני נבוכה להחביא אבל מפחדת לגלות. והוא מפשיט אותי. מנקה מעצמי. ואני נמשכת אליו בזה עוצמה שזה כואב במקומות זרים לי. הוא מתפשט לי בגוף כמו מגפה לא הורגת. מחייה.

אני יכולה להתעסק בו שעות. לחשוב לנתח את הרגע הבא שלנו, ללא הפסק. הוא מסמם את הרעל ומרדים. משקיט מפצלת ישנה שחוקה ומוכרת. מוכרת מדי. אני קושרת את הנשמה שלי בכל חלקיק חיי, העיקר להיות לו כבר אשה ראויה. העיקר שירצה בי. "תחשוק בקרבתי, בלי הברה שמפרידה!" אני זועקת ונשברת. "אל תלך ממני. תימשך אליי ותמשוך אותי אליך בחוזקה כמו שסופרמן אוסף את לואיס ליין לחיקו מנפילה תהומית וכל שמפריד ביניהם הוא רסיס חיים. תימשך אליי..." מתחננת וממלאת את הכרית במלח.

חודשים התהלכתי בידיעה כמעט ברורה שאני לא ראויה לך. אולי לא מספיק יפה בעיניך. לא מפוארת בקישוטים, ואתה כל כך כל כך, ומהכל. נאנקתי ממפלצת הבדידות. מפלצת שאני עצמי השקיתי ופיטמתי, ורכשתי עבורה כל נשק אפשרי, כדי שזו בסוף תתהפך עליי ותזין אותי באשליה שאני לא מספיק טובה לך. כולן מסביבי נראו לי זוהרות, אצילות, טהורות וזכות, בעוד אני מלאה כתמים שקופים.אתם מכירים את זה שהמציאות מתעוותת ממש, ואתה מרגיש שמה שלא תעשה, זה פשוט לא יעזור והזמן באמת כאילו אויב לך?

מי מחליט למה נימשך?

סביבונים של חנוכה (צילום: AP)
אפשר לראות בברור שנס גדול היה פה | צילום: AP

נר ראשון. מחזיקה באמונה להבה בוערת ואני נמשכת אליה, צוללת לתוכה בבטחה. מעולם לא הרגשתי שזה שייך לי. שאתה שייך לי. מי מחליט למה נימשך? נימשך לדציבלים הגבוהים של אבא, שדואג לבתו שנחשפת יותר מדי לשמש, או לילד התמים בתוך אותו האיש ממש, שבסך הכל מסרב להפסיק להאמין בילדה שלו. נימשך לגבר נוכח, שרוצה אותך ערומה ואמיתית ודורש שתתקלפי, או לזה שבורח ונשאר רק כשאת מכוסה בצבעי-פנים ומזייפת?

אנחנו בוחרים. אנחנו צריכים לבחור להימשך לטוב. שנימשך ל-כן, ל-יש, ל-אמת, ולא מתוך סיסמא סקסית ופוטוגנית באולפן שישי. מתי הצל שלנו מיטשטש ואפשר לראות בברור שנס גדול היה פה. פה - באהבה שנשארה. פה - במעבר חציה כשהשכנה עברה. פה - בשיר שהזכיר שאפשר לשיר. פה בתוכי. פה. כל אחד ב"פה" הפרטי שלו.

זה נס שאני כותבת לכם, ולא רק כי יש לי שתי ידיים ובינה להבחין בין זו שרושמת לבין זו שממתינה. זה נס, כי סוף-סוף הבנתי שניסים גלויים מסביבנו בכל נשימה מתחדשת, וזה שהבנתי את זה, זה הנס האמיתי שלי. הלהבה מתקרבת אליי, ויחד איתה יד מלטפת, שמרימה שתי חוטים, מחברים לי חיוך. אני מרגישה אותך. נמשך אליי כמו מגנט טרי. האבא הגדול והנורא חדר לאבי שלי האהוב והמוכר. וכך עמדנו כולנו, הוריי, אני, הנרות הללו שאנו מדליקים, השכינה וההוא שאני נמשכת אליו. ורק אלוהים יודע כמה אני נמשכת אליו. אלוהים שלי.

שנזכה לראות ניסים גלויים ממעל ממש, שהשריפות היחידות שנחוש יהיו מתוך בערה וצמיחה בליבנו לשאוף גבוהה, ושנתבשר בגשמי ברכה ושפע לאלתר.

לעילוי נשמתם של צדיקי האמת שנספו בשריפה בצפון ולרפואת הגוף והנפש במהרה בימינו של ראובן בן סוניה. אמן.

>> לפוסט הקודם שלי: למה אני בוגד? כי בא לי!
>> אסי עזר עונה לשאלות שלכם על האח הגדול