בס"ד

אוריין רייס
אני עדיין זקוקה שיחבקו אותי פיזית | יח``צ: גלעד לנגר

לפעמים מתחשק לי לצעוק "די כבר, די עם הפרגוד שלך! איך את רוצה שמישהו יצליח לראות אותך מבעד לקיפוד הזה שנקרא אוריין רייס?" ואז אני בוכה. רק בוכה ובוכה. בורחת לשדה ושותקת שעות בתוך הרכב האפור שלי, השותף היחידי שלי לפשע. קירות ברזל מתקלפים של אמת וחסד, והסוד השמור. אני אפילו לא יוצאת אליו. לא מנסה אפילו לדגדג את היצר שייתן להוציא איזו מילה לכבודו יתברך. סתם דוקרת את המחשבה של איך היה אילו הייתי מצליחה לדבר איתו. הכי קרוב להתבודדות שהדמיון יכול לגעת. מסופקת אם אי פעם אצליח.

היצר הרע שלי נמצא בכל רובד שבי. שם מנעול ומונע ממני לשתף את השם בפחדים. מונע ממני להתרוקן מצער הנפילה. להתרוקן מהדמיונות שלי, בהם אני עדיין זקוקה שיחבקו אותי פיזית, עד שאיחנק. ושם, בדמיונות שלי מותר לאהוב לא רק בחדרי חדרים, ולא רק בשפה החדשה לה אנו החוזרים מייחלים. שם אני לא שונאת את עצמי על זה שאני נהנית מהמגע, והפנים שלי לא רטובות מחרטת העבירה. אני מודה, לפעמים אני עדיין מתגעגעת למגע ישן. לסתם לחיצת יד של דוד או חבר משפחה אהוב.

"תסתכלי על עצמך. נואשת לפתוח פיך וכלום לא יוצא. לשתף אותו בנפילה, אבל היצר מצר. חילוני נראה עליך הכי 2008!" כך מצפצפת לי זו שבמראה. אני שותקת. כמו ישנה - אבל הלב ער. "יש בי כוח! אל תחוס עלי, אל תפריע לקוצים שלך לשרוט את רגליי" לוחש הרדיו ברכות של חווה אלברשטיין. "לא אשאל מדוע, לא אחריד את בדידותך." כל השירים נשמעים אותו דבר. בדיוק אותו הצער. זו דווקא השמחה ששונה, כלא הייתה ניכרת מעולם. ופתאום מתבהרת בי ההבנה שבעוד כמה שעות, ב-18:20, אכרטס טיסה שתוביל אותי שוב לאומן, ואיתה קם חשק אמיתי להיות. לפצוע ולתקן, להתאושש ולהתחיל מחדש. למרות שאני מתפרנסת ממילים, הפכתי עם השנים אילמת מולו.

הפכת אותי מעטיפת צלופן מרעישה ללב שפועם בעוצמות

נושמת עמוק, אוספת שיער עיקש ומתפזרת לכל הרוחות. ולמרות החידוש מוריד הגשם (גשמיות) ומשיב הרוח (רוחניות), העונה דווקא חמימה והדשא עוד רענן וטרי מטל הבוקר. אני נשכבת ולרגע ראשי עירום ממחשבות, ואני כמו שומעת אותו מזמין אותי אליו. בלי לפחד כלל, אני משחררת, מקשרת את עצמי לצדיק שמחכה לי מעבר לנתב"ג, והסכר סוף-סוף נפרץ: "שלום אבא. איזה עילוי אותנטי והרמוני זה לקרוא לך אבא. אתה הרי יודע כמה זמן לקח לי להוציא את אותיות השם מהפה שלי ולהרגיש נוח בעקבים, אז לקרוא לך אבא?! זה ממש בגדר נס. תודה על זה אבא.

"אבא, עשית לי נפש מסולקת מעצמה וזה בסדר, אני לאט לאט חוזרת אליך. גם אם זה יקח לי כל החיים. אבא, הפכת אותי מעטיפת צלופן מרעישה, ללב שפועם בעוצמות ששמורות רק לך יתברך. כזה ששורף מרוב אהבה. אז נכון, לפעמים הוא שוגה ולוקח איתו שבויים מרוצים אך לא רצויים, אבל ידיי הן טובות, מציירות ומפסלות דרכן בין נשירת עליך. תודה ששמרת עליי מכל משמר כששלחת אותי מתוך רצוני העיוור לגלות, רק כדי שתציל אותי. על מי אסמוך אם לא עליך אבא?! אבא, שנים שהבלי יופי היצירה שלך היו שמורים לקדושים ביותר, ועכשיו כשגליתי, גם אני רוצה!

"עולה על גדותיי מגעגועים אליך. שנים כספתי לזוהר חצוי. נאחזתי בקלישאות, ואז באת ובחרת בי, שלפת בפינצטה. שלחת לי את הטוב ביותר. שלחת לי אותך. תודה שבאת, אבא. תודה שאתה נוכח ולא בורח. אבא, תעשה שלא אתפדח לצעוק עד קול מיתר שאני אוהבת אותך ושאין בי ארץ אחרת. שאעמוד מול ביזיונות המקום. שירגיש לי מחובר לעצמי כשאני מתפללת עליי ועליו ועליך. תעשה שאגבר מולם כשהם עוקרים כל אמת שלך. שאלמד לשוני לומר 'איני יודעת' כי הלב בוער אותך, אז מ'כפת לי בעצם מה הם חושבים. אבא, תעשה שלא יהיה איכפת לי מה הם חושבים. אבל באמת אבא. נו מ'כפת לך?

ואבא, דבר אחרון כי כבר מתגנב עליי עלות השחר, תעשה שתמיד יתחיל עוד רגע כזה, שבו אוכל לדבר איתך, ככה, פשוט ובאמת. דיבורים של מלכות. דיבורים של כיוון רצונות. כי אין שמחה כהתרת הספקות".

מותר לאהוב בשולי האור, שנפרע בטעמים של מזמור ישן. מותר לאהוב.

>> לפוסט הקודם: כך הפכתי מכוסית לדוסית
>> נטלי דדון: איך אני אמורה לייעץ על זוגיות?

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com