בס"ד

אין תמונה
מה אני כבר יודעת על המציאות שלנו?

עוד שניה חוזרים למרוץ. באמת שאל תתנו לי להפריע לכם בזה, חס וחלילה. החוקים ברורים: הכל מותר, רק שלא יעצרו אותנו לרגע במרדף היחידי בו הרודף הוא אנו עצמנו.

עבור מרבית הישראלים זו תמצית ראש השנה: לילה אחד, שניים, קצת ברכות, משחקי חברה עם הילדים, הר של עיתונים, טיול עם חברים בירקון והופס - נזרקים חזרה לסוף השוטף במרוצתו. בחזרה לשגרה ולבריחה ממנה. בחזרה לאוכל מפוצץ תבלינים, העיקר שנזכה להרגיש קצת טעם, אחרת מה הטעם? בחזרה למוסיקה מחרישה אוזניים, העיקר שלא נשמע את קול הנשמה שלנו שזועקת בלחישה למעט משמעות ושקט פנימי - שלמי יש פנאי לשמוע? בחזרה לסמסים מסולפים עם מיליוני סימני קריאה וחיוך מנוקד ומהונדס, בדיוק כפי שאנו מהנדסים את המציאות לנוחיות שלנו, העיקר להימנע מלייצר תקשורת אמיתית שתדרוש מאיתנו לזוז. לא לרוץ - לזוז. לנוע במסלול הקצבי שמשכיח את החיים בדרך.

נשאלת השאלה, מה אני כבר יודעת על המציאות שלנו? אני, הדוסית, שעד לא מזמן הייתה שייכת לאותה קבוצת יהודים, שאצלה המילה הזו תמיד נאמרה עם קימור מצח סולד. אישה-ילדה, על קו ירושלים-הרצליה. עלתה בחלקי הזכות לחזור בתשובה. זו זכות, כי עבורי לחזור זה בעצם ללכת קדימה. אבל ראש השנה הוא בכלל הבראשית של כולנו, וזה הצריך אותי ללכת דווקא אחורה במחילות הזמן, ולהתבונן על המציאות הפרטית והכללית, כפי שהכרתיה בשנה האחרונה. הצטרכתי לבחון היכן אני עומדת בסיכום התשע"א.

ועם הכביש, אספלט של שקט, רבות המחשבות בלב אישה ועצת ה' תקום. איך מתכוננים ליום דין? כן, כן זהו יום דין של ממש, רבותיי. האל הקדוש והנורא יושב במרומים (ולא, זו לא אגדה אורבנית) ומחליט: אם צדיק גמור - לחיים. אם רשע - למיתה. ואם בינוני - עומד תלוי, כי המצוות צריכות לגבור על החטאים. "עומד תלוי?" חשבתי לעצמי. "כמו בתלייה, בין החבל לכיסא?" אז מסתבר שבדיוק כך! מצוות מול חטאים - לא עובר. שמעתם נכון, לא עובר. "מה לא עובר!?" נכנסתי לפניקה. "אבל רגע, יש בי רצון לתקן, יש בי רצון להתקרב, לשפר מידות, להתעדן ולזכך את הנשמה שלי - תן עוד צ'אנס!". שכנעתי את עצמי יותר מאשר את הבורא יתברך.

בדרך לחמישית של בטהובן

אז כמובן שהקב"ה מתגעגע לכנסת ישראל, זוגתו שתחייה, והוא מחפש את כל התירוצים שבעולם כדי לקרב אותה אליו ואת עצמו אלינו, ורק מחכה ליום הזה, ראש השנה, בתקווה שנקום לתחייה מאותו מרוץ החיים (מתים, אם יורשה לי) ונרצה בו, אהובנו, שוב. שנשוב אליו בתשובה. לכן, הכף המכרעת עבור רובנו, ה"בינוניים", היא בראש השנה. היום בו אנו נסיר את החבל מהצוואר ונרוץ לרכוש לעצמינו כמה חסדים, מצוות ומעשים טובים שיתווספו לרשימה שתהיה לטובתנו.

תחשבו על ספורטאי שמסיים מרתון באולימפיאדה - גם אם החל אותו עקום, פישל ברובו ורק לבסוף התיישר וניצח, נחשב לו הניצחון. הוא זה שקובע, ולא מהמורות המסלול. או מוסיקאי מחונן שעובד על יצירה לא מוצלחת שנים מספר. עם הזמן הוא משפר ומשכלל אותה. כשלימים היא הופכת לסימפוניה החמישית של בטהובן, הזכורה לכל אורך ההיסטוריה כמפתח חשוב בתולדות המוסיקה, אף אחד לא עוסק באיך היא נשמעה בחיתוליה. ברוב תחומי החיים אנו נמדדים לפי התוצאה הסופית, והיא זו שנשמרת, נחקקת ונצרבת לנו בתודעה.

בעשרת ימי תשובה, הקב"ה יורד אלינו מדרגת אל רחוק למדרגת אנוש קרובה של מלך, כפי שאנו אומרים בתפילה. כמו שמלה מפוארת שעולה 1000 דולר בתחילת העונה ופתאום בסופה יש עליה הנחה לא הגיונית של 95 אחוז - העיקר שנקנה. כך גם ה' יתברך. גם אם כל השנה קצצנו, עיגלנו פינות, שכחנו לסלוח, הקב"ה כל כך רוצה שנכתב בספר החיים, כל כך רוצה שנשוב ונתקרב אליו, שהוא ישכח יסלח ויוותר לנו על הכל, אם רק נראה בסוף השנה שאנו רוצים. בסופו של דבר קו הסיום הוא שייזכר ויחשב לנו מכל השנה הזו, ואמן שעם אותו טעם טוב שנשאיר מאחורינו, ניכנס לשנה שבאה עלינו, לטובה.

שתהיה שנה טובה ומתוקה של גאולה אמיתית, פרטית וכללית.

>> לפוסט הקודם: הסבתות ינצחו את ארדואן
>> אלין לוי לא מסמסת שנה טובה

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com

שתזרח לעד האהבה. לעד גשמי ברכה. לעד שמחה גולשת.