בס"ד

אין תמונה
אני לא מעריכה כלום. לוקחת הכל כמובן מאליו

"אבא, אתה מוכן בבקשה מהיום לעשות את קניות הבית ב'אושר עד', שכולו בד"צ לעדה החרדית?" שאלתי, ומבלי לחכות לתגובה מיד הוספתי "תודה רבה" מתחנחן, וברחתי לתפוס מחסה מאחורי המקרר, שאילו יכול היה בעצמו להסתתר, וודאי היה בורח אפילו לחמסין של הודו, מחשש להדף טריקת הדלת של אבי הצדיק. אני זוכרת את זה כאילו זה היה שלשום. טוב, זה אכן היה שלשום. הייתה דממה.

ואז הבלתי נמנע קרה, ולרגע קצר שהרגיש כמו נצח הבית הפך למיני פוגרום מכל הבא לידו. על החרדים והדתיים, על החוזרים בתשובה והחוזרים בשאלה, על החוזרים לשער הוריהם והשבים למאה שערים ועד לנטורי-קרתא. כולם חטפו. לא נשאר חייב לאיש. איזה אבא מתוק יש לי. הכי מתוק בעולם, וזה בדוק. בכלל, ההורים שלי הם זן נכחד ונדיר (שייבדלו לחיים ארוכים מלאי נחת, מזל, שלום-בית ושמחה). חבל רק שאני לוקה במחלת השכחה, בשניה שהויכוח הראשון עולה על המסלול הישיר שלי לגן עדן. התנגדות מזערית מצידם, וכל ה"כבד את אביך ואימך" שלי נעלם. אני שוכחת את ההמון שהם מסכימים לעשות, ורואה רק את מה שהם לא.

זה התחיל לפני שבוע, כשחברה סיפרה לי על הרצאה בה נאמר שאנו לא מעריכים מאום ולוקחים הכל כמובן מאליו. למחרת, נסיעה באוטובוס הזכירה לי מציאות מוכיחה. הטרקטור הראה לי זווית חדשה לכביש, שמישהו פיזית סלל עבורי. התפוז של הזקנה החביבה שיושבת משמאלי - מישהו קטף אותו ממרום העץ, כשעל ראשו מצחייה מגנה מפני השמש הצוהלת ב-36 מעלות בצל, הרבה לפני שהוא מגיע עם משלוח הסופר. מפעלי "אסם" שחלפו על פניי שלחו אותי לביקור בשלל זיכרונות הילדות שליוו את רעש צליל השקית הנוסטלגית של הבמבה. אז נכון, מכונות אורזות אותן, אבל מישהו ייצר את המכונות במפעל, הרבה לפני שהחטיף הוגש עם חיוך של תינוק מעצבן. לפעמים אנחנו שוכחים שמישהו הלך בדרך, והדרך הזו לא מובנת מאליה. ובינינו, ביני לבין כל הגולשים ובוראם, אנחנו לא באמת מעריכים את אותם צועדים בדרך ולרוב לא זוכרים את קיומם.

טעות קלאסית של חוזרים בתשובה

ובחזרה להוריי: אני לא מעריכה כלום. לוקחת הכל כמובן מאליו. פתאום ורעמסס, אני מתחילה להפנים שכשחזרתי בתשובה, יצאתי מהארון (ארון קודש, לצורך העניין). ללא כל התחשבות בסיסית הוצאתי גם את הוריי, כשהכרזתי קבל עם ו-mako שכל חיי עד הלום היו שקר, ושמהיום אנו יוצאים החוצה עם האמת חוצבת הלהבות הזו שלי, עד הסוף, ויהי מה!

ברעש-ברעש, כהרגלי בקודש, נולדה בת נוספת בבית. בגילם המופלג הם התעברו, ילדו וגידלו לתפארת מדינת החרדים, חוזרת בתשובה עם דרישות מוצקות ועיקשות. אף אחד לא שאל אותם אם זה מסתדר להם בלו"ז. אף אחד לא טרח אפילו לעדכן על בואו של עניין. והם דווקא חיו מאד בשלום עם "רק" הקידוש+הבדלה+חגים+כשרות עם שני כיורים שהיו מאז ומתמיד ועד כה בבית, ותודה ששאלתי. אף אחד לא הכין אותם לתחושת הקיפאון המעציבה, מול האסרטיביות המשכנעת שלי, שלא משאירה מקום לסיכה בחדר, רומזת שהחינוך שנתנו לי כל חייהם לא היה מדויק. חסרי אונים הם מתחילים לפקפק בדרכם, מנסים להבין היכן ואם טעו.

זו טעות של כמעט כל חוזר בתשובה. מרוב התלהבות לעבודת ה', הרצון לחזור לשורשים, אנו שוכחים את העיקר. שוכחים שזו החזרה בתשובה האמיתית. הם-הם השורשים שלנו, שנתנו לנו ללא תנאים, כל חיינו. אבא שלי הוא יהודי צנוע שברוב חייו החילונים התגמש והתקפל לשינוי סדרי העולם שלי. עשה מצוות, חסד וצדקה כמו האיש הרגיש שהוא, ונתן לי בלי גבול אוזן, כתף, לב ורכב לכל אורך 28 שנותיי. לא משנה איזה שיגעון חדש (וזמני) היה לי, תמיד הוא הצטרף למסעות החיפוש שלי, להוט (או להוט פחות), מחכה לבת הזקונים שלו שעות, מאחורי כל דלת של חוג, שיעור, אודישן, הצגה או הופעה.

ואימי הצדיקה, חרדית בנעוריה, שהטביעה בנו מנהגים למרות שבעטנו כמעט בכולם עד שהתחשק לנו לשוב ולכבדם. עוד לפני שידעתי אלף-בית, תהילים ותפילות, הם היו בעורקיה. היא מחלה לי מראש על כל הפעמים שפגעתי ופצעתי בה בשפתי הארסית, המתנשאת והמבקרת, למרות שהצדק תמיד היה באמתחתה בלי לנפנף בדתיותה. זה פשוט חלק אינטגרלי ממידותיה הטובות. תמיד מקבלת אותי כפי שאני, ועבורה אני אף פעם לא מובנת מאליה.

אלה הם הורינו, גבירותיי ורבותיי. מחזיקים לנו אצבעות במבחנים ואת השערות כשאנחנו מקיאים. יושבים לצדנו במיטה כשאנו עם מחלת הנשיקה הראשונה, מחלת גיל ההתבגרות, מחלת ההתאהבות ביונתן, חתיך השכבה מכיתה ח' 2 ומחלת ה"אין לי תחפושת מספיק מקורית לפורים". מהמשמעותי ועד לדבילי ביותר בשרשרת התלונות - תמיד לצדנו. ואנחנו? כל אחד יודע, בינו לבין קונו, כמה הוא טוב. חזרה בתשובה או לא, אמן וה' ישים בנו את הכוח להיות למענם במעשים ולא רק בדיבור ובתיאוריה. שנדע להשיב מהשכל אל הלב, כי הם הלב שלנו, וללב אין תחליף.

אחרית דבר

ללב אין תחליף, למכולת - דווקא יש. והפי אנד, כך חנך ביתי את "אושר עד" בשמחה.

>> לפוסט הקודם: בין ט' באב למחאת האוהלים
>> "שבת של דתיים? דיכאון!"

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com

היחידים שיוצאים מגדר הרגיל. מאפשרים לנו לנשור. אוספים את השברים, מאחים ומצפים איתנו לבואו של אביב פורח.