בס"ד

מוקדש לעילוי נשמת אחות אימי, הלן אילנה בת יוליה, הצדיקה והאהובה, שנפטרה בד' אלול תשע"א.
את בטח רוקדת עכשיו על מסלול מלא במלאכים צוחקים, שהמתינו לקבל את בואך ולגמול לך, על שנים שהצחקת ושמחת את כולנו.
תודה על כל מה שלימדת אותי. יהי זכרך ברוך.

אין תמונה
תכלית האמונה היא להאמין גם כשלא יודעים

העם דורש קורת גג, משכורת מעריכה, או לפחות מדינה בה קונים לחם חלב וחיתולים במחירים נורמליים. ובינתיים - הלב שותת דם. לפעמים זה מרגיש לי גדול באיזה אלף מידות, היום-יום. בלתי נסבל כזה. גם לכם? הרי זה לא שהכל מתנקז בחודש אחד עטור מצח הביזיונות וגמרנו. חודש אלול ממרקר עבורי את מה שרבי נחמן אומר, שלפיו יפקוד דבר, לכל אורך השנה: "ישמע בזיונו, ידום וישתוק". ואם זה לא מספיק, אז במנה הראשונה קינחנו, שזו עיקר התשובה (ליקוטי מוהר"ן פרק ו').

אז בסדר, אפשר קצת לשתוק וגם טיפה לדום בלב. כל העסק הזה די מגניב סך הכל, בתור איזו מדיטציה טרנדית, אבל כמה כבר אפשר לשתוק ולסבול את חוסר הצדק החברתי הזה? בעודנו זועקים די (ולצדיק חברתי), רבי נחמן עונה, עד בלי די. ביזיון על ביזיון על ביזיון - לדום ולשתוק. כלומר אין לאן וממה לברוח.

אז ברחתי קצת למקלדת שכבר מזהה את זווית היד שלי, המקומרת לכבודה, מנסה להבין מה זה בכלל ביזיון. ביזיון הוא כל דבר שמונע ממני להשיג את מבוקשי בדרך הקצרה, המהירה והנוחה ביותר. רמזור אדום? ביזיונצ'יק. תרנגולת שרה בחלוני בחמש בבוקר? ביזיון. דלת שנסגרת על הזרת? וואחד ביזיון. ולא תגידו הרחקנו לכת עד למחלות חס ושלום, כן? סתם, דברים שבשגרה.

"פשוט לדום ולשתוק? כן בטח!" חשבתי לעצמי בשנה הראשונה ללימודיי, "לצדיק יסוד עולם כמו רבי נחמן ולגדולי דור יש את היכולת לסנן בנחת, ולאהוב את הפקידה בביטוח לאומי שמתזזת אותי חודשיים, רק כי המערכת שלהם לא מעודכנת, ואת נציגת שירות הסלולרי ש'בטעות' מנתקת לי בפרצוף בלי לתעד את השיחה, ואת השוטר שחוסם לי את הצומת כשאני מאחרת לפגישת חיי. כאילו, איך לכל הרוחות הוא לא מבין שחיכיתי חודשיים לתור הזה ואם אני מפספסת אותו, הלך עלי?!".

להחליף את הקסטה, ומהר

ואז יום אחד זה נתפס (לדקה וחצי בדיוק): פשוט צריך להחליף את הקסטה. ומהר. לנסות ולהשלים עם המציאות, לעשות איתה שולם. כן, כן עם החצופה הזו, שלא מחכה למוצא פי, ולתאורה שתחמיא לסומק.

יש שני סוגים של מציאות: יש את המציאות המדומיינת שלי, של איך דברים אמורים להיות, לפי דעתי כמובן. ויש את המציאות שהקב"ה מכתיב. המציאות האמיתית, שמתקיימת בחוץ ,בלי החלומות והפנטזיות מלה לה לנד. זו עם הצפירות באיילון, ושעות המתנה אצל הרופא שבקושי ישן, ובקושי אכל, ובקושי שילם שכר דירה, לדירה שלא תהיה שלא אף פעם, בלי נדר. אם המציאות הראשונה מתקיימת – הכל מושלם. אבל אם המציאות השניה - אני כועסת, רוטנת, רותחת, בוכה ונשברת. כי איך ייתכן שהמציאות לא מתאימה את עצמה אליי ולרצונות שלי? הרי הבטיחו לי שהכל לטובה!

כמה פעמים נזכרתם שנים אחורה ואמרתם לעצמכם "שיו! איזה מזל שזה התגלגל ככה ולא כמו שחלמתי אז!", או "מה חשבתי לעצמי כשרדפתי אחרי הבחור הזה פעם?! אין מה להשוות לבעלי!". כשהתוצאה לא ברורה לנו אנחנו חנוקים מעצבים, אבל לו היו מריצים את הסרט קדימה ומראים לנו את כל תמונת ההפי אנד, היינו מודים לאלוקים? אנו מתפללים (ומקללים את הנהג מלפנינו) כדי להגיע בזמן לפרזנטציה קריטית בעבודה, אבל לו ידענו שהשם מעכב אותנו רק כדי שלא נהיה מעורבים בתאונה קטלנית, היינו מגיבים אחרת לגמרי!

לפעמים אנו זוכים לראות שטוב יצא מכך, ולפעמים לא. זו תכלית האמונה. להאמין גם כשלא יודעים. לקח לי זמן להבין שאני לא מנהלת את העולם. שנים הייתי עסוקה בלכבד את עצמי ולא את המקום. לא נתתי מקום למציאות להיות. יובל דיין מסביר את רבי נחמן, שהביזיונות האלה הם שפיכות דמים. שהתקווה הופכת לדקירות של כעס. פתאום הבנתי שאני כמו מקדחה שמחוררת את הרכות מבפנים, ומזה הלב שלי שותת דם. ואז, דווקא אז, אומרים לנו - להפוך את הדם לדום, בכך שנשתוק וניתן לביזיון לחלוף מעלינו.

באלול, לכבוד סיכום השנה, זה מרגיש כאילו נותנים לנו הזדמנות (מייגעת) נוספת, ומלקטים עבורנו את כל הביזיונות מכל השנה, בתקווה שהפעם נעמוד בניסיון. כמו מגלים לנו את תוצאות המבחן, ורק מבקשים שנעבור אותו. שנוריד ת'ראש, ונעבור ת'ביזיון.

בע"ה שנזכה לזכור שבסוף הלב תמיד מנצח את הראש, אז עדיף שהלב יהיה אוהב.

>> לפוסט הקודם: למה להתראיין אם כם ככה מפיצים עליי שקרים?
>> עשור לאסון התאומים - שירי אהבה לניו יורק

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com

תשמור עליי מפניי. וכשעיניי עצומות מלראותך - תאיר לי אותך. ואראה את עצמי.