אני לא מאמינה שאני משתפת אתכם, כי אני בעצמי לא מעכלת שהייתי חלק מהמסע הקצר הזה. מדובר על פעולה עם סיווג בטחוני מאוד גבוה שרובכם בכלל לא ידעתם שהייתה אמורה להתרחש: לפני שישה ימים הוזמנתי לנסות לנצח על המשט של גלעד שליט. המשט היה אמור לצאת מאשקלון עד למים הטריטוריאליים של עזה. רצינו להשמיע צלילים, להפוך את הצעקה הדוממת בבטן שלנו לצעקה מטורפת, עם סיקור תקשורתי ישראלי ועלומי מאוד רחב.

פניתי לאמנים, שנורא רציתי שיחזקו את האמירה שלנו. אני לא רוצה לנקוב בשמות אבל הייתה תגובה גורפת: "זה נושא מאוד רגיש". אוקיי, אז בואו נהיה רגישים! לי אף פעם לא הפריע להיות רגישה. עם הזמן אתה לומד שאמנות זה לשקף את ההרגשה שלנו. זו זכותנו לנקוט עמדה.

מתחוללת בתוכי צעקה מטורפת. אני רוצה לדון אנשים לכף זכות. אמרתי לידיד שלי שזה מקומם אותי, שהם לא מוכנים להילחם. אז הוא אמר שאני חייבת לדעת לצעוק.

נכון לעכשיו, המשט הזה לא יצא לפועל, לפחות לא כרגע. אבל זכיתי להתקרב קצת יותר לאנשים שמנסים לצאת מהחום של עצמם למען חלום גדול יותר. הלוואי שזה ידבק גם בנו.

>> לפוסט הקודם שלי: התורה זה הדבר הכי סקסי שיש
>> מני אבירם מגיש עשרה שירים לסוכות