בס"ד

כל הרהור תשובה מקריאת טור זה, מוקדש לרפואתו השלמה בגוף ונפש בריאים וחזקים של הרב היקר והאהוב בשמיים וארץ, חיים בן דבורה. שיתקבלו כל תפילותינו לטובה – אמן!

יעל בר זוהר מבקרת בללין (צילום: עודד קרני)
כמו לקפוץ ראש לתוך בריכה ריקה. יעל בר זוהר | צילום: עודד קרני

סלב. אדם זר שלא פגשנו ואין לנו שום קרבה פיזית/ רוחנית/ משפחתית אליו, ובכל זאת אנחנו בטוחים שאנחנו מכירים אותו על שלל רבדיו הכמוסים ביותר. מתוך כך, אנחנו מרגישים פתוחים מספיק לשלוח לו את סודותינו השמורים ביותר, להעלות את הגירה שלנו ולשלוח אותה בדואר אקספרס.

למסך יש את הכוח הזה. אני אומרת כוח, כי לרוב זה בא במקשה מערפלת חושים. המסך על שלל גווניו, וריאליטי בפרט, יוצר אפקט שייכות תמוה כמעט. דבר המרוחק מאיתנו אלף שנות אור ירגיש לנו הכי קרוב שיש. בלי מחיצות או הגיון, פרט לתחושה פנימית עמומה שאתה יודע הכל על הבן אדם הזה. אם הוא עובר תהליך תשובה מסובך ומפותל מאלף נחשי גומי בתוך שקית סנדוויץ' שקופה, זה מסקרן פי מיליארד ושואב אותנו פנימה.

אפשר להכריז בשקט: האלוקים של החילונים הוא העורך. ראייה ברורה לכך היא שכשהבינו עד כמה זה רווחי, המציאו במסלול בימוי של לימודים גבוהים לקולנוע קורס בשם "הנדסת רגשות". זווית הצילום הנכונה, עדשה עם פילטר מחמם, תאורה רכה, מוסיקת רקע שממיסה גם את לב ליבו של איש הפח בכבודו ובעצמו, והמאפה מוגש לנו צונן ורותח גם יחד. בקיצור – השקר המושלם.

באתנחתה של אחת החזרות שלנו בלהקה "השכנים של צ'יץ'", שאלתי פעם את יעל בר זוהר מה היא עושה עם כל אותם מכתבים שאנשים שולחים לה. שופכים את פצעם וחלומם על ילדה בת 15, כאילו שיש באמתחתה כוח לרפא. לעודד. לסנוור ולרפד במעט את השגרה המתישה. היא ענתה לי בצניעות פוטוגנית: "ואני, רק רציתי לשיר". כי בצד השני של המטבע עומד בדרך כלל אמן שהיה בטוח שהפרסום הוא מכרה זהב בתחפושת חיבוק דוב מהקהל, אבל גילה שלעיתים זה כמו לקפוץ ראש לתוך בריכה ריקה, מלאה עקרבים. כי כשאתה מפורסם, אתה נוצץ, וכל אחד רוצה פיסה מאדמתך.

 אסיר תודה

עד לא מזמן, לא באמת הבנתי את כובד האחריות שמוטלת על דמות ציבורית. הרי אין הסכם תיאום ציפיות עם הקהל שמותח גבולות ברורים - "מפה עד פה אני שלי, מפה עד פה אני שלכם". מהצד זה אף נשמע יהיר, מתנשא וכפוי טובה. סיפרו לי שבטוקבקים התלוננו שאני לא מגיבה לכל אותם מאות מיילים שנשלחים אליי. אני מכירה את ההרגשה היטב. גם אני שלחתי בלי שאף אחד יכין אותי מראש לדום שתיקת הנמען, שכלל לא יכול היה להכיל את החבילה שלי. לימים התברר שגם לא היה בכך צורך. למעשה, פחדתי לקלף ולהסיר את עורלת ליבי שמא אשנא את הקול האמיתי שלי, שהסתתר כל אותם שנים עמוק בפנים, ולכן רציתי שמישהו יתלוש במקומי את הפלסטר מהפה.

נאמר כבר הכל על תהליך התשובה. חשוף ופרוץ ככל שיהיה, אם הוא פומבי, הנפש נזקקת לזהירות מוגברת. עבור "סלב", החזרה בתשובה רוויה פרדוקסים, שכן דין וחשבון ראוי לתת אך ורק ליוצר בראשית. ואם בעולמנו כולם קצת מרגישים עליך בעלות, ברגע שהם אוהבים אותך, אתה אסיר (תרתי משמע) תודה, להם (ולסמסים שלהם) לתמיד.

בתשעת החודשים האחרונים זכיתי בחסדיו הרבים למיילים מדהימים בכל רובד אנושי. חלקם לימדו אותי לימוד של ממש, על עצמי, על תשובה ועל אהבה, מבעד לאותיות של הקדושה. אני מתבוננת במחשבה על ברי סימון ומייחלת שתשכיל לאפשר לכם הצצה אמיתית, לא מתגוננת, לא מתייסרת, על המתנה החינמית הזו, שהשם מעניק לנבחריו לשוב ולחזור ליוצר בראשית בתשובה.

>> לפוסט הקודם: הקב"ה נכנס לבית האח הגדול
>> גל אוחובסקי על המרחק בין פוליטיקה ורכילות

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com

מוקדש לכל הנשמות הטהורות שבעלייה, עצרו לאהוב ולשלוח לי אותיות קדושה!