בס"ד

אין תמונה
מה נתתי לעצמי במתנה השנה?

ריחות של חירות באוויר. פסח ישר מתקשר אצלי עם שמלה צוהלת של אחיינית שלי. הצמות שלה ארוכות ורכות, כאילו הקב"ה בכבודו ובעצמו פיסל אותן, כמנהגו בקודש לחווה אימנו. אפילו הסיגר של אבא שלי תולה שלט "תיכף אשוב". והמחשבות, אח המחשבות! הלוואי וגם הן היו מסוננות היטב לפי הלכות החמץ.

כל השנה אנו אוכלים לחם. נותנים לניצוצות הקדושה לצאת, אחרי שנכנסת בחיטה הטומאה כעבור ח"י דקות, בהן לא נעשית שום פעולה, ופשוט נותנים לה לנוח. עכשיו תורו של החמץ לנוח שבוע ימים. ואנחנו? עלינו המנוחה פוסחת, וקדחת הניקיונות משאירה אבק לחלום רטוב מנחת.

יומולדתי האביבי החליט לדפוק השנה איחור אופנתי של יממה, אז יצא שכ"ז בניסן מתהדר ביום חינני יותר מאשר יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כפי שהוא חל לרוב. יום היוולדו של האדם הוא היום בו הקב"ה מחליט שמגיעה לנו "חלקת אדמה" אלוקית טובה מגרעין השכינה. הוא עוטף אותנו בגוף גשמי מתעתע, ושולח אותנו מטה. שם, באותו רגע כוסף, הכל נקבע. שם, במעמד הר סיני פרטי משלנו. הכל ידוע מראש והרשות נתונה, אז חשבתי לתומי - פמה נתתי לעצמי במתנה השנה. שאלתי את תלמידיי האם חופש אמיתי תלוי בדבר, והאם כשהוא מגיע עם חובות, הוא טומן בתוכו אמת גבוהה עוד יותר.

רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן נולד בא' ניסן, ראש החודש של הבריאה כולה (על אף מחלוקת שמחזירה עטרה ליושנה ולחודש תשרי). כניסה מרשימה, ששמורה לצדיק יסוד עולם. כשהוא התחיל בתוכי – הכל התחיל בתוכי. תארו לעצכם מיזוג מושלם. לפתוח פרצה קטנה ולרוץ אל תוך עצמנו, כל הדרך על גשר צר מאד, מבלי לפחד כלל, כי נבין שאין שום ייאוש בעולם, כשאתה מחייך ומחייכים אליך בחזרה.

כל יום עוברת עוד שנה

אני זוכרת בדיוק איפה ישבתי לפני שנה ביומולדתי. זוכרת כמה קריר היה לי בתוך הצעיף הורוד הגדול שבמצולותיו טבעתי. בית קפה דהוי בנמל תל אביב. שקיעה חמה מלטפת, אבל הקור חרוך ופנימי. זוכרת את ריח השוקו החם שנאסף אל שפתיי אחרי התנגשות חזיתית של אבטיח בוסרי. ישבתי ולחשתי לאחותי היפה כמה רבה אצלי קנאת הסופרים על המשמעת העצמית שלה. על הכשר שהיא כבר סיגלה לעצמה. על הסדר הזה שיש לה. סדר פסח תמידי.

הצלחתי להגניב מחשבה לתוך רחשי הגלים שבקעו מתוך קונכייה קטנה. שם, על אותו כיסא מעץ, עם אותה מפה משדורגת פרחים, שניה לפני הופעה של חבר בפאב הסמוך, בלי רעמים וברקים, הבנתי שעברה לה עוד שנה. אבל יותר מזה, הבנתי שכל יום עוברת עוד שנה מאז אותו היום בשנה שקדמה לו. בת 28 וכלום. הרגשתי אז שכלום לא השתנה, מעולם. אותו שותף מדהים שיודע עליי הכל ומקבל בהבנה, אותו נוף חופי ארצנו היפה חינם אין-כסף בוקע מהמרפסת, אותה קופאית מתודלקת אהבת-חינם במכולת מתחת לדירה, אבל מבפנים - כלום. ריק.

זה תמיד קורה לי בשבת. הארות כאלו, שלא משאירות הרבה מקום לבלבול. "החיים כאן ועכשיו, נעים מאד!". אחרי סעודה שניה דייקתי באוזנה של אותה אחות יפה, שכנראה ההישג המרשים ביותר בחיי היו הגירושים שלי. הגירושים שלי מעצמי, משערי גן העדן המדומה שלי, מהמצרים שלי, מכל המייצרים שלי, שהצרו את אוריין התלת-ממדית, לדו. מייצרי השמחה שבי. מייצרי האמת שלי. הסתכלתי בבוז על כל הקישוטים שלי. פלסטיק קורן וברזל נוצץ, שכביכול עוזרים לי לזרוח. כמו דלי קרח, נחת עליי שבעצם הם רק מוסיפים בי חושך. מסתירים את האור הפנימי שלי, שצמא לפרוץ החוצה.

רתחתי על עצמי, ועל שנים שהייתי תלויה בעזרים חיצוניים. רתחתי, שלמרות שההבנה שקעה, אני עדיין לא מצליחה להוציא מהכוח אל הפועל. היה בי צער עמוק על הנשמה שלי, שדורשת שאפסיק להתקשט. איזה גאון אבי שבשמיים - לא מכה אור, בלי להכין כלי שיקבל.

אם אני דנה עצמי לחובה, קל וחומר שכל השאר יעשו זאת. זהב אמיתי הרי רואים ממרחקים. מי שחותר לאמת באמת, יזהה אותה אצלי, על אף כל מלבושי השקר הזמניים שדבקים בי. כי יהלום אמיתי אמנם דורש נקיון וליטושים של שנים אין ספור, אבל שוויו, ללא שיעור. כל מה שדרוש זה סבלנות והתמדה.

אז יש לי סיכוי להינצל, אני יודעת.

לרפואת הגוף הנפש האפקטיבית ביותר של אריה בן אהובה (לובה) איש יקר, ממרומי הבריות

>> לפוסט הקודם שלי: אני נלחמת ביצר הרע
>> מה לא עובד ב"מחוברות 2"?

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com