בס"ד

תאונת דרכים. ארכיון (צילום: חדשות 2)
ה' יתברך הבין שחוץ מתאונה חזיתית שום דבר לא יגרום לי לשחרר (צילום אילוסטרציה) | צילום: חדשות 2

21:03 ,יום חמישי שעבר, שעה בה אני בדרך כלל עמלה על טור זה. נוסעת ברחוב קטן בירושלים, בדרכי לשיחה עם רב הסמינר החרדי בו אני גרה ולומדת קודש, 50% מ-24 שעות היום שלי. קיוויתי לשנות חוק בן 40 שנה בטייסת היוקרתית הזו: בשנה הראשונה לא מדברים על שידוכים. חמישה חודשים אני כאן. מסורה, נלחמת וחצויה מגעגועים לזכות לחשוב על מישהו. לכן הייתי נחושה להשיג אור ירוק שיאפשר לי לשמוע הצעות לזיווג בטרם יום ההולדת הבא שלי.

אבל כנראה שה' יתברך הבין שחוץ מתאונה חזיתית שום דבר לא יגרום לי לשחרר. אז הוא עשה קסם, ורכב לבן מדמה מלאך יצא בפתאומיות וחוסר זהירות מחניה לכביש הרטוב, והפך את הבלימה שלי לשייט חופשי לעבר המסלול הנגדי. שניה אחרי שהרמתי יד מההגה על פניי ושאגתי מקול גרוני "השם", הפחים התנגשו במלוא העוצמה.

הספקתי עוד לנסות לנהל את העולם, לפתוח דלת ולשאול אם יש ילדים ברכב, ומיד לפי תכנון רצון עליון איבדתי הכרה. זה לא היה מלווה ברביעיית כלי מיתר. גם לא גיטרה לא מכוונת. אפילו מפוחית סדוקה לא נשמעה. רק קו ארוך צורם באוזניים, קו החיים שלי שנחלש ונחלש. לאט ומרחוק התווספו הסירנות. שאלות ומספרים נשרקו באוויר. ניפוץ שאריות הזכוכית שמרוחה על הכביש היו ההד היחידי שהתפרץ מבעד לגלגלי האלונקה שנשאה אותי. והוא, האיש שעתיד להיות שלי, כלל לא יודע על כך. בטח טרוד בגמרא עיקשת. אולי כמוני גם לו מתהפכת הבטן, לקראת בואנו תחת צל השכינה. אולי.

בבית החולים צילום ועוד צילום, צרחות של תינוקות ברקע, בדיקה כזו, בדיקה אחרת. "לשכב, לעצום עיניים ולא לזוז. זה לוקח רק כמה רגעים ועובר". אני לא נושמת. העיגול מסתובב סביבי ואני מרגישה איך הקרינה חודרת לעצמותיי. נצלית יחד עם המחשבות. רופא יוצא ומנהל מחלקה נכנס, ורק הזקנים ששוכבים במסדרון מתחננים להיגדע מן העולם. חלום בלהות. איך יוצאים מפה? מכל חור בוקע שלט אין כניסה/אין יציאה מהדרמה שנקראת חייה.

הממצאים: נס! "אין שברים". לכי תסבירי למומחה שהרוח שלך שבורה עד היסוד. הוא מוסיף: "אין עצב קרוע". לכי תגידי לעולם שאת קרועה על ה', גם אם מדי פעם היום יום מלא עצב. "הכאב העז יגביל קיום נורמטיבי, אך עם הזמן יתכן ויחלוף". לכי תגלי לו שהזמן הוא הכאב הכי מגביל שלך.

החיבוק מהאיש שלי עוד על האש

כל תכסיס בספר ומחוצה לו ניסיתי, העיקר שוב להרגיש. כמו לביאה מגוננת על גוריה נאבקתי בשליח היקר שרוצה בבניית ביתי, אפילו יותר ממני. אצלו זה חלק מזכויות העולם הבא שלו, אך רק כשאהיה מוכנה. "הבא להיטהר מסייעין בעדו, לא לפני שאומרים לו המתן". ה"המתן" הזה לא רוצה לעזוב אותי. עוד מכשול, עוד עיכוב, עוד מהמורה בדרך. הסתר פנים שמגלה לי שהקב"ה רואה את התמונה המלאה ויודע את אשר בפי, נפשי, ליבי ונשמתי. רק הוא מסובב את הגלגלים (תרתי משמע) לכיוון הנכון בעיניו, גם אם נדמה לי שהם פונים לכיוון ההפוך.

כזה הוא היושב במרומים, מלטף כמו שרק הוא יודע, חזק-חזק ועם כל הלב. רומז לי שהגיעה השעה לנוח, להתפנק ולהיעזר בשליחיו. מזכיר שהחיבוק מהאיש שלי עוד על האש, ושבינתיים אסתפק בשלו.

ישבתי בפינת החדר. לא הייתי מסוגלת לקום. ידעתי שסוף כל סוף הגיע הרגע בו רגליי יוליכו לחיים חדשים. ראיתי עולם הפוך. עולם שמהיום כבר לא אלך בו לאיבוד, אלא אם למצוא את עצמי שלמה עם מסירת שרביט חיי לקב"ה. מחכה בסבלנות שישלח לי את אשר שלי. ואם הוא לא יזהה אותי, האיש שלי, אהיה זו שעומדת ליד שערי הגאולה – המלכה האמיתית שנשכחה. נטולת פסיעות עטרת בעלה.

>> לפוסט הקודם: לא צריך חוק בשביל להימנע מלשון הרע
>> מי צריך חשמל כשר?

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com

הדרך אל עצמי רצופה גבהים ופסגות - בסופה אתה ניצב עם זיקוקים.