אין תמונה
קשה להגיד לזה לא

יש לי בטן מלאה על דיאטה. אתחיל מהסוף: אני ממש לא מתלוננת. להיפך - אני בהודיה נשגבת על כל הפינוקים החיצוניים שה' הצמיד לי. אני נוחה ונעימה לעיניים. יפה בשפתנו, לעניות דעתי המשתדלת להיות צנועה לאחרונה, למרות הבעייתיות הגדולה שבעצם אמירה לא ענווה זו. אבל לצורך ההמחשה - תזרמו איתי.

נחזור להתחלה. יום מיתולוגי, אני נבעטת מהשמיים לעולם מטה, אחרי ויכוחים קולניים בין הקב"ה, שמלטף ומרגיע ש"יהיה בסדר", כמו שאומרים, לבין הנשמה שלי, המבועתת, מהנסיון שהיא עתידה לעמוד בו עוד רגע, לכשתהיה כלואה בתוך גוף גשמי, על מנת להשלים את תיקונה. בואו נבהיר את הידוע מראש – כולנו אחוזי דיבוק שטוף הרזון החולני שטמון עמוק בקסם המערבי, ויושב במאסר עולם על רציחת הנשיות.

דווקא השבוע הוצפו החולשות שלי

7:30 בבוקר. יצאתי מהבית להתבודדות שלי. שמונת הנרות מאתמול בלילה עדיין מחייכים אלי מחנוכיית חב"ד המפוארת שניצבת בפתח הבניין החילוני של בית הוריי. חנוכה זה מלשון חינוך. לחנוך עצמנו, אחרי חודשיים בלי חגים, ובו יורד האור האמיתי. מוזר, אני עוצרת שנייה לעצמי, במקום סימבוליות של החג, שבה הייתי אמורה לעמוד בגבורה מול תאוות הפחמימות שלי, שפרוסה לראווה על מגוון טעמיה וחידושיה המודרניים שמנצנצים מבעד לראש סופגנייה מדושנת עונג, דווקא בשבוע הזה, שכולו אורות, הוצפו החולשות שלי, וכל הרוחניות והמשמעת הלכה לטמיון.

גיליתי שכשאני מציבה לעצמי גבולות ברורים בצורת דיאטה (למרות שניתן להחליף שם עצם זה בכל גחמה שברצוננו להשמיד), יש לי במוח מין שבב וירטואלי, עם דרישות לווסת את ה"רעב" שלי, מעין רס"ר דמיוני, שבודק אותי כל פעם מחדש, וזה הופך אותי רוחנית יותר. בדוק. זה גורם לי לבדוק עם עצמי, האם אני באמת רעבה, או אוכלת משעמום/ פיצוי? האם אני עוצרת את עצמי לפני טעימה חטופה-מתמשכת מסיר מפיץ מרגליות, או מחכה לישיבה מסודרת בשולחן שמכבד את הנכנס לגופי? האם אני מזנקת לצלחת וטורפת בלי בקרה או נוטלת ידיים, מברכת בסבלנות ומתרגלת אכילה מתורבתת, שגורמת לי להאריך ולהעריך את הנאכל, ומסגלת לי הרגלי אכילה ונימוסי שולחן הכרחיים? דממה.

כל אחד והתאווה שלו

ישבתי ברכב. נדהמתי מעצב עמוק שמציף אותי, וגעגוע חוזר לימים שהיו בסה"כ לפני שבועיים, לפני החג והריחות שליבו את בואו. ביני לבין עצמי אני יודעת עד כמה הרוחניות שלי מושפעת מהאכילה שלי. רק אני יודעת עד כמה השבוע הזה הראה לי את עצמי בשיא כיעורי. כאילו הכל נזרק מהחלון. כל התפילות, הברכות, המידות, הרצון והאהבה שלי לקב"ה ולעצמי, ועל מה? כי היה בא לי. היה בא לי באותו רגע אז אין דין ואין דיין, ואין מלך לעולם. רק רצונות שמולבשים במעשים מביכים (תציצו בפוסט שלי על בגידות - למה אני בוגד בך? כי בא לי!).

זה תקף לכולנו כמדומני. כל אחד והתאווה שלו. אצל אחד זו הרדיפה לכסף שמטשטשת את המוסר בדרך להשגתו, לאחרת אילו חנויות האקססוריז שדופקים מבעד לחלון הראווה ומשכיחים את הערכים והילד שממתין בחוג. ויש כאלה שאצלם זה הכל ביחד.

"חכם הקב"ה", גיחכתי באירוניה. "אור לבד לא מאיר. אין לו את מה. אור מאיר בתוך חושך, כי יש לו התנגדות". אני שומעת את השקל נופל לי בתוך הראש, ואז, מישהו כמו לוחש לי בלב: "עד עכשיו היה לך קל, אה אוריין רייס? ברחת מנסיונות של חושך או הסתת ראשך, כדי לא לראות שהם שם. אבל הם היו, ויישארו שם תמיד. אין יופי בלי כיעור. קשה באימונים קל בקרב? לא כשאת בטוחה שהאימון הוא בעצם הקרב. מבחן אמיתי הוא לא כזה, כשאין קשיים, מבחן הוא כזה, שאת צריכה להתמודד, להתגבר ולצלוח את המכשולים. בואי נראה אותך שם! במשוכות. נופלת וקמה לקראת הנפילה הבאה..."

הקול מתרחק ופתאום כבר איננו. גל אילם עובר, ומיד אני יודעת שסיימתי להיות בדין עם עצמי. שחררתי. זהו. חוזרת לחסד. נזכרת שכשאני דנה עצמי לכף זכות, ה' עושה זאת גם. מברך, מעודד, ומחבק אותי אליו. להבדיל כשאני בכף חובה, הוא מסכים איתי ואני במינוס גם בעיניו. בעצם הוא אומר: "אני מאמין בך ומאמין לך בכל. איפה שתראי לי שאת, לשם אתלווה". האב הרחום והחנון שלי. איזה פאר! הוא בסה"כ רוצה שאסלח לעצמי. שאשמח! שאוהב את עצמי, כדי שאוכל לאהוב את האחר. אז אני מתמלאת באהבה. מורידה דמעות שמחה. שלמה ומתפייסת איתי.

תשקיעו ביופי הפנימי של הילד

אין תמונה
אני בהודיה על כל הפינוקים החיצוניים שה' הצמיד לי

שומן היא מילה לא פוטוגנית בימינו. מוקצה. טאבו, אם תרצו. היא לא מצטלמת טוב באירועים משפחתיים, כי היא מבליטה (תרתי משמע) את מה שאי אפשר להסתיר. בדרך חזרה שמעתי בהשגחה פרטית בתוכנית של טל ברמן ואביעד קיסוס דיון על הקושי לחנך ילדים לאכילה לשם שובע ולא מתוך נחמה וחשק רגעי. בקרוב סטארט-אפ: "שירותי השכרת ילדים נאים בע"מ". נתון מצמרר ומפחיד קבע ש-90% מהילדים שנכנסו למשטר דיאטוני בעל כורחם לפני גיל 15, יהפכו להיות מבוגרים שמנים. האשמים הם לרוב הורים שמנים שמונעים מילדיהם אוכל, כדי להגשים עצמם דרך ילדם הרזה. וכך הכל חוזר חלילה.

כדאי שנבין, ומהר, שהבעיה והפרדוקס שיצרנו לא הולכים להיעלם אם נסית ראשנו. אהבה וחינוך הם פונקציה של השקעה. תשקיעו ביופיו הפנימי והעשיר של הילד במקום לדחוף לו גלידה כשהוא עייף או בוכה. קיסוס אמר: "מה הפלא, כשאנו חיים בעידן שבו כל שובר קופות משחד אותנו להאמין, שלבלוע קרטון בן & ג'ריז זה דבר רומנטי וסקסי". בעיניי, גם אם נצבע אותה בשחור מרזה או במותגים של השכנה, הבעיה לא תיעלם, היא רק תבלוט פלוס שלושה קילו בתמונות הדיגיטליות. ובחיים האמיתיים – פוטושופ מזייף.

>> לפוסט הקודם שלי: עזרה לתושבי הכרמל
>> מה אתם רוצים מהשפם של אסי עזר?