בס"ד

יש לי שיעור כפול של הלכות ויהדות בכל יום רביעי, שאחריו אני מצלמת את הבלוג. כשאני מגיעה הביתה אני מנסה לנחות ולהסביר לעצמי את המהלך שיובל דיין יוצק לתוך השיעור.

השבוע דיברנו על הלכות תפילה. יש משהו שאני מתחבטת בו הרבה זמן, וכך גם חברות שחזרו איתי מאומן - ההבדל בין הכיף שבלימוד רוחני, כזה שמרפד לנו את האגו בתובנות והשגות, לבין הלמה, השכלתנות, ההלכה למעשה, וביישומה בעבודה סיזיפית יומיומית קשה. מה זה בעצם הלכה? זה ללמוד ולעסוק בללכת נכון בעולם הזה ולפי התורה. הרי יותר קשה לקום בחמש בבוקר לעבודה או לתפילה מאשר לקום בשביל חופשה או סיבוב שופינג. זה מצריך ויסות עצמי וריסון תאוות, וזה קשה למי שלא רגיל לכך כל חייו, כמו חרדי מבית.
יובל המשיל את זה למטוס. גם הבואינג הכי משוכלל - בלי גלגלים, לא יצליח לנחות והוא יתרסק. ההלכה, זה מה שחשוב, אלה הרגליים שלנו. אם לא יהיו לנו את הרגליים היציבות על הקרקע, נהיה כל הזמן בריחוף מהלב הבוער אבל בלי איזון של השכל שמאגד ועוגן אותנו.

כל אחד עובד על השריר החזק שלו, כשלמעשה חשוב דווקא לחזק את השריר החלש. לחרדי מבית יש את הרגליים - את ההלכות, התפילות, השולחן ערוך. אבל הלב שלהם, ה"כנפיים" שלהם, קצרות וקטנות, ויש להם פחות מהבעירה התמימה בעבודת השם יתברך. מנגד, לחוזרים בתשובה יש אמנם את היכולת להתפלל בדבקות בנץ ולהתבודד שבוע במדבר. זה בעייתי כי זו תקופה חולפת - בהתחלה הם "באורות" (מושג של חוזרים בתשובה, שמדמה "היי טבעי", שהקב"ה מעניק לך בתחילת התשובה כדי שתוכל לעשות את מה שחרדי מבית עושה כל חייו), ויש להם עוד כוח לעבודת הרגליים ולהלכה למעשה.
אבל מה קורה לחוזר בתשובה כשהשפעתו של ה"אור" הזה, כמו כל סם או עזרה חיצונית, מתפוגגת? מה קורה כשקשה להניח תפילין כל יום ולשמור שבת שנים בשגרה, גם כשאין חשק או ריגוש רוחני מיידי בזה, פשוט כי כך כתוב בהלכה?

להיות יהודי זו זכות, זו עבודה קשה. חשוב קודם ללכת, ורק אז "לעוף" מהקדושה הממכרת, כדי שלא ננחת על הפרצוף.

שנזכה לעוף כמה שיותר גבוה לצד הליכה מאוזנת.

Angels with see-through wings - May we FREE-FALL straight into God's loving arms

>> לפוסט הקודם: את כל מה שאיבדתי, מצאתי באומן
>> למה אנחנו אובססיביים על סלבז בהריון?

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com