בס"ד

אין תמונה
מינקות אני מתודלקת ממחיאות כפיים של אחרים

ארבע שנים אחורה. אני עונה לנייד, כשעל הקו קול חינני ואסרטיבי (מדי), שמציע לי את שירותיו כמנהל אישי. באותה תקופה הייתי בדיוק בעיצומם של חיפושים קדחתניים אחר מפיק מוסיקאלי לאלבום הבכורה שלי, אז איך אומרים - השגחה. קראו לו אסף אטדגי. הוא רצה שאחבור לשותפו דאז, הגאון נדב ביטון, ואפקיד בידיהם את עונג המלאכה. כמה חודשים לאחר מכן חתמנו.

לימים, במהלך קידום הסינגל השני שלי, "לחפש אהבה", יוחלט בהסכמה להפריד כוחות עם אטדגי. הוא לקח אותי לאולפן והשמיע לי את "עץ ירוק מפלסטיק", אז עוד שיר שמחפש זמר. קולם של מלחיני השיר, שגם כתבו את הסינגל הראשון שלי "אילולי", בקע מהסקיצה המושקעת. איתנו באולפן הייתה לא אחרת מאשר מרגול. התאהבנו בשיר על המקום. ידעתי שהמדינה תידבק. גם אטדגי ידע. כולם באולפן ידעו, ועזרו לי לשגע אותו יומם וליל, שהכי נכון יהיה אם אני אבצע אותו. אטדגי, אסטרטג מדופלם, ספק בתמימות, ספק תכנן את ההיסטורי, נתן את השיר למרגול, ואני נשארתי לתהות מה היה עולה אילו היה נעתר לבקשותיי.

רחוקה מלהיות צדיקה

אין תמונה
אסטרטג מדופלם. אסף אטדגי

בדיוק שנה עברה מאז שקיבלתי עול מלכותו בצל התיעוד כאן ב-mako. עצרתי הכל והפסקתי להקליט ולהופיע בפני קהל מעורב. כביכול, התמסרתי לתהליך ודחיתי את השאלה המרחפת, אם, איך ומתי אשוב לשיר. מסביבי התגובות מעורבות. חלק "החזיקו" ממני על המסירות, חלק לא הבינו למה אני נוהגת בקיצוניות: "הרי השם חנן אותך בכישרון, הוא מצפה שתזרקי אותו לפח?!". בתור אחת שמשכנה רגשית את חייה למה חושבת עליה הסביבה, שמינקות מתודלקת ממחיאות כפיים, שכנעתי את עצמי שזה צורך פנימי אמיתי, ושיהיה צבוע להמשיך במקביל למסע נפשי הטהור, ושנכון יהיה לרדת מהבמה.

אם לומר את האמת, הייתי רחוקה מלהיות הצדיקה שחשבו שאני. פשוט קיבלתי חיוּת מהקדושה, אז לא הזדקקתי לשירה. העבודה הרוחנית והקרבה להשם, מילאה אותי. מודה. חוץ מזה, היה לי את mako, שסיפק לי כרטיס כניסה שבועי להצגה העצמית. לא בהתחלה, אבל עם הזמן ביזיון הטוקבקים הפך לחופן גדוש של מחמאות מהזן המפאר, מהלל ומשבח. שתי ציפורים במכה אחת: הרשמתי את הגולשים, ובכך דרך הקידוש השם, הרשמתי גם את השם. להבדיל, להרשים את הקב"ה ממכר פי כמה וכמה.

כל פעם שנכנסתי לחדר והיו מפרגנים לי, עוטפים באהבה ומספרים שהכתבות מחזקות אותם, הרגשתי רק יותר מזויפת ובודדה. כאילו שייכת לכולם, רק לא לאני-עצמי. זה היצר הרע, חגג וכרסם. לא נתן לי לדון עצמי לכף זכות על הויתור האמיץ, הכנה והעצום שבאמת עשיתי. וזה נובע מגאווה נטו! שלא תטעו, גאווה ברוחניות גדולה מבחילוניות. מתעתעת לחשוב שאני מיוחדת ומובחרת ואמורה להיות סופר-וומן. שאם לא אשתנה בן-רגע (ובקלות), אני לא שווה כלום, ושהשם מאוכזב ממני. כתוצאה מייסורי המצפון, כל שני וחמישי דרשתי להפסיק את הבלוג. שיגעתי את אחותי והעורך מהתלבטויות.

הקב"ה בשבילי הוא "ככה", לא "למה"

ואז זה קרה מעצמו. לפני חודש התגנב בי צימאון לאנונימיות. משהו התיישב כהרף עין. צוידתי היטב על ידי מורה הדרך שלי, יובל דיין. שנתיים הוא צפה בי, עייפה מלבעוט בדלי כל פעם מאית לפני שהוא התמלא, רק כדי שאוכל לתרץ, ולשוב למלאו מהתחלה (בתשומת לב בעיקר). פתאום הבנתי שנגמרו לי האצבעות לסתום את החורים בדלי, שדרכם נשפכת הנשמה שלי החוצה. אז החלטתי לסלוח לי, ולהתחיל מהתחלה. לאט ומדויק. לפרגן לעצמי ולעבור למדרשיה חרדית בירושלים, לרכוש בה את המקצוע היקר בתבל - להיות יהודיה. להיות עיקר הבית. להיות אוריין יותר טובה.

בפעם אחרונה שאטדגי צלצל אלי, כבר הייתי עמוק בין כותלי התשובה. סיפר שעיין בכתבה על עומר אדם, ובצמוד הופיע בלוג שלי. מיותר לציין שנפל מכסא המנהלים שלו, ושאל בהתלוצצות אם נדפקה לי הקופסה. הגדרה יפה. היום אני מבינה, שהקופסא שלי - פשוט הסתדרה. "אִם יִיִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה - בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ". הקב"ה בשבילי הוא "ככה", לא "למה". אי אפשר להסביר לשכל את מה שבלב. וזה בסדר. העיקר שאני מבינה. ועכשיו אחרי כמעט שנתיים שהתקרבנו, אני גם מרגישה בשלה לבטא את זה גם בלחן, ולשיר לכבודו יתברך בקדושה. זו הסנונית הראשונה. תיהנו ו... רק בשמחות!

 

לרפואתה השלמה והאפקטיבית של דודתי הצדיקה והאהובה, הלן אילנה בת יוליה, שלימדה אותי שלשמחה והומור אין גיל בעולמינו.

>> לפוסט הקודם: את מחיר התשובה שלי, ההורים שלי נאלצו לשלם
>> "התקשורת שופטת את מרגול מוקדם מדי"

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com