בס"ד

אוטובוס מהדרין, הדרת נשים
אישה שלא מרגישה נחותה תשב מקדימה, מאחורה או על הגג | צילום: AP

שבועיים אחרי התאונה, אותר בי שבב מצב רוח, מינוס האומץ לנהוג (פלוס פח "טוטאל לוס" ידוע מראש שהשמאי אישש), אז עליתי על קו 15א' בדרכי למאה שערים. בתפריט: לספוג קצת ריחות של חג וטעמים של אור. באוטובוס, רגליי מובלות כמעט בטבעיות מולדת אל הקצה האחורי, שהזכיר לי את נשכחות התיכון.

אני כמעט ויכולה לראות אותם: כובע קסקט הפוך מסתיר בלונד ארוך שרוף מהשמש, רגליים שקועות בכפכפי אצבע משוכות בחול על המושב שלפניהם, טעם שפתיהם המלוחות מהגלים של הבוקר עדיין יוקד בי, יורקים שירי רוק מוכחשים בקולניות יתר שמבשרת על אופנתיות חסר, פותחים את החלון ושורקים ליפות של השכבה, מעדכנים ששמרו להן מקום בשורה האחרונה והיוקרתית של האוטובוס, ושאין מה לדאוג, רק המאגניבים שולטים פה, ושהמורה לא תקלוט אותם מהמראה אז השטח פנוי להתנשק (השם ירחם וימחל).

עד שהבינה מתיישבת, כולן שואפות מתחת ללק האדום להגיע לפסגה הלאומית – החלק האחורי של האוטובוס, שנצור ליפים וליפות. למראית עין זה מה שהעיד על רמת המקובלות שלך. רוב אותן הנערות, בגיל כזה או אחר, ישמחו לסמן וי לפחות פעם אחת בחייהן על המושב האחורי של המרצדס העדכנית או הפיאט אונו השמרנית של חתיך השכונה (כל אחת והמדרגה הסוציו-אקונומית לה זכתה).

והדרת פני אישה

הכי כיף במושב האחורי? לא אם תשאלו את הפמיניסטיות של ימינו. עבורן זה נחשב לעלבון עגום. כנראה אסוציאטיבית זה חרוט בהן, מרוב הרצון לעשות דיליט על זיכרונות הילדות הנ"ל. הלינק המיידי לתחושה הזו שגוי. הרי אין ילדה שלא נבהלת מהשכן שעומד "בטעות" קצת קרוב מדי במעלית. אין נערה שלא מרגישה את בשרה המתהפך כשגבר זר ולא רצוי מחמיא לה על רגליה החשופות. עצם המחשבה מבחילה ועשויה לגרום לה להקיא כאינסטינקט. כי יש משהו באישה, כל אישה, שגורם לגבר בתוך תוכו לצאת מהעור האנושי שלו ולרצות לנהוג בחייתיות לא אופיינית.

נכון, הם שולטים בזה לרוב (או לפחות מעמידים פנים שכך), גם אם במקום לעזור אתן מפריעות בחוסר צניעות אגרסיבית וגברית, שאמורה כביכול לייצג פמיניסטיות קוסמית. השאלה שלי היא: למה לסמוך על הגברים? הרי על הנשים מופקדת הבינה. אתן הורסות כך במו ידיכן את הסוד הנשי. נופלות לתוך המשבצת המעליבה הזו שמעודדת פולשניות לתוך המחשוף ואח"כ עוד מתפלאות מדוע. כבר כתבתי בעבר שגבר שלא חשוף לאור העור, מסתנוור בשניות ונשרף מכל קרן אור במלבוש עור האישה, גם אם מדובר "רק" בכף יד חשופה. הוא לא רגיל לזה – אז פשוט תכבדי או שאל תלכי לאזור שלהם. זה כזה פשוט.

תטקבקו מפה ועד בני ברק, אני עדיין מנסה להבין: על מי אתן חושבות שאתן עובדות? מכל הממבו-ג'מבו על מלחמת הפמיניזם, איבדתן כל צלם נשי. מה רע בלהיות נשית ורכה? ולעיתונאית במסווה סטודנטית, טניה רוזנבליט, יש לי חדשות עתיקות בשבילך: זו לא המלחמה שלך, אז צאי לי מהאוטובוס! חבל שלא השכלת להבין שאישה שלא מרגישה נחותה, אי אפשר להנחיתה. אחת כזו, לא יעניין אותה כלל היכן תשב. מקדימה, מאחורה או על הגג. גם זקנים לא נעלבים ששומרים להם את המושב הראשון. להיפך, בעולם החרדי מכבדים אותם שבעתיים, כי הם כבר הוכיחו שהם מסוגלים לשאת את עול העולם הזה על הכתפיים.

אני מציעה סטרט-אפ: "והדרת פני אישה". איזה עונג ששומרים לי את המקום המרוחק. הכמוס. המבודד. אני רואה את זה כערך עליון ומוסף שהם יודעים שאני כזו. מוסכם שרק בעלי יותר להנות מיופיי, אז אדרבה שאשתף פעולה. תודה לא-ל שאני בוחרת לראות את הצד הנוח של כסא המלכות מפרספקטיבה בריאה. ואפשר לומר שהחיינו, על הניסים ועל הנפלאות, ועל המושב האחורי, שהחזיר עטרה ליושנה.

חג חנוכה שמח מוסיף וגאולה קרובה!

>> לפוסט הקודם: התאונה שהצילה את חיי
>> המקרה של טניה רוזנבליט: כפייה חילונית

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com

אשריכם אנשי אלוקי ישראל, אוהבי אמת. אשריכם וחג מוסיף אור הגאולה!