בס"ד

אין תמונה
אז מה זה בדיוק שחרור האשה?

להיות חלק מדבר גדול – זה מחייב. להיות חלק מאמת אבסולוטית, אין סופית - זה כבר בגדר נס. "איזה עולם מחופף" יובל דיין תמיד אומר. דומעת ניגון נצחי, שאמור בסופו של קו לנצח את הסרטן של שנות האלפיים: הבדידות. בודדים מחפשים לה מרפא, לא קוראים לה בשמה הידוע לשמצה עד שאפילו היא עצמה הפכה לכזו בעיניה. אני לא מרפה. לפחות עד שאמצא את התשובה.

געגוע עמוק זוהה בי לפני ארבעה חודשים, התביית כמו טיל ארטילרי וב"ה לא עזב מאז. זה נגוע בכולנו. לא פוסח על איש מאיתנו, רק צורתו משתנה. לפעמים הגעגוע הזה מתעורר בנו, במלבוש של רצון עמום, שנמוג כלא היה, עם בואה של הצעת החברות הראשונה מהבלונדינית המקומית. לעיתים זה בא וחולף כמו עונות השנה אבל תמיד משאיר שרידים לא מחייבים ברקע. ובני-מזל זוכים לו מבעד למעיין פנימי עשיר, מבעבע, ולא נרדמים מצליליו 70 שנה לפחות. מי הם אלה שלא מתייאשים עד שמוצאים את בת-המלך האבודה שלהם, איפה שלא תהיה? מי צדיק ומי רשע? אפשר להבדיל או לזהות אותם בדורנו? ואיפה אתה - האיש שלי? איפה אתה מונח כרגע? זה שאני דוהרת לכבודו ומחכה להבעיר את הלפיד שלו ושל השכינה שמתייגעת עלינו, עד שנתמזג לאחד? מה דבר תפילתך כשהלבנה מחסירה מעצמה כשמחשיך? אתה מחזיק חזק את החרב ולא מרפה? שומר לי חתיכת שמיים וגוונים של מלכות בעיניים?

שארלוט תבעה באחד הפרקים של "סקס והעיר הגדולה"" "איפה הוא? איפה הוא!!?! אני יוצאת מדעתי ולדייטים כבר מגיל 17. אני מותשת!!!" מעניין. אני יושבת בשיעור התורה הקבוע שלי, כשדווקא זו המחשבה הראשונה שנקשרה במוחי, כשהרב דיבר על המהפכה הפמיניסטית. לך תסביר לגבר הממוצע (במסווה של סיליקון וקשיחות אימהית מודרנית-מתפרצת) ש"שחרור האשה" זה בדיוק זה! שיחררו אותנו מהפחד להיות אשה, ומהשלכות צעקת העובדה, שזו זכות קדושה, להיות אשה.

התבלבלתן

אבל אתן גבירותיי, התבלבלתן! עד שכבר נתנו לנו את האפשרות להיות אשה, על מלא, בשיא הדרתנו, רובכן בחרתן להיות גבר, ונלחמתן להוכיח שאתן אפילו יותר טובות בזה מהטסטוסטרון המהלך בכבודו ובעצמו. כולנו חטאנו בכך מכורח הנסיבות, המציאות הדוג-מגישה המערבית השוחקת, ושלל שטיפות מוח שוביניסטיות מוכרות. האבסורד הוא שניצחנו במערכה אבל הפסדנו את הקרב על הקרב. לא נותר עוד מי שילחם עלינו ועבורנו (כולל אנחנו עצמנו – כי זה איבד אטרקטיביות), על היופי שבלהיות אשה, כי במו ידינו הפכנו את זה ל"מקצוע" הכי לא מבוקש. אז מה הפלא שהגברים של ימינו מסתפקים באשה-גברית בשירותים האחוריים של ה"גוסיפ" במקום להתמודד עם החרדה הקיומית הגם ככה קשה עבורם, ולבנות משהו אמיתי. כי תכלס, למה להם? גבר "שָׂבֵע" לא מציע טבעת, ובטח שלא מבקש להיצמד מרצון חופשי לריח של בישולים, חיתולים ושאר "מזיקים".

חלוקת התפקידים ברורה לכל: אתה מלך, את מלכה. עכשיו נשאר רק "לריב" 50 שנה, מי בוחר להשתטח (ולא על קברי-צדיקים) ראשון ולאמר: "אני אתחיל ואאמין בך, אתן לך, בלי חשבון, בלי הסכם-ממון, ובלי להסתכל כל רגע על השעון - מתי יגיע תורי לקבל בחזרה".

עוד שנה עברה

אין תמונה
אני שייכת לך. אני שייכת לי. שייכת

מתיישרת בכיסא. מתבוננת בך כמו מתבונן בי מהצד. גֵּאֶה. תּוֹהֶה: "לפתוח את הגן הנעול שלה, או לחכות? לחכות שהיא תבין בעצמה שזה עתה היא יצאה למסע חייה ושברגעים אלו ממש היא בדייט המסעיר ביותר בתולדות חלומותיה, או לשלוח מחזרים (מתחזים) בפייקבוק?" הלב שלי עומד דום, בפקודה דוממת. הרי אין יפה ממך, זה בדוק. האוצרות שאתה מחביא ממני, כדי לגלות לי אותן בבוא האש, כשאפקח את עיני, גבוהות מענן קמור.

בידיים יחפות מאחיזה נרקמת חכמת הלב שלי. אני מזהה פרצה קטנה, בתוך גל ים סוער. עוד שנה אזרחית עברה. שנה שבחיים לא אשכח. השנה שבה הבנתי שייכות מה היא. אני שייכת לך. אני שייכת לי. שייכת.

עוברת במסדרון צר, ובלי כל קשר, תקתוק העקבים גורם לי לחייך. אני סוגרת דלת רכב אפורה, מחבקת שיר ישן, ונזכרת שיש שיעורים בחיים שלא הופכים לתיקון, הם פשוט נועדו כדי להצמיח שיעור נוסף, שיופיע ממש עוד רגע, מעבר לפינה. איך קראו לה, לסדרה? "אהבה מעבר לפינה"? ממש-ממש, מעבר לפינה. לכל פינה. האהבה.

>> לפוסט הקודם שלי: על הגברים של האח הגדול