בס"ד

אין תמונה
אוריין רייס בכותל

כן כן, זו שוב זו התקופה הזו שבשנה. בין המיצרים. פעם ראשונה עבורי, ופעם המי יודע כמה עבור זה שאמר "ויהי עולם". ויהי. ברשותכם נעבור על הרשימה שתכניס אותי רשמית לשלושת שבועות האבלות השנתיים שלי:
מוסיקת רקע אין - צ'ק.
2 צומות לדיכוי הפחמימות - צ'ק.
חום יולי אוגוסט אז היה (ועדיין) כבד מאד, בייחוד שלקחתי על עצמי, בלי נדר כמובן, גרביונים - צ'ק.
מחאת הדיור הגיעה גם להרצליה והצד הפטריוטי שלי בדיוק פרש לשנ"צ - צ'ק.
לעלילה מתווספים נסיעה בקו 480 תל-אביב ירושלים, שלל שקיות עמוסות ולא עמידות במיוחד, ממציאון במאה השערים, ואחרון ולא חביב כספומט אחד יותר מדי שלא עבד - צ'ק, צ'ק וצ'ק.

עד פה הכל בסדר, אבל מה עם בית המקדש, אני שואלת? אז שניה לפני שמאשפזים אותי סופית על חרדיות יתר, אני מתפנה להסביר.

חזרתי הביתה מהכותל רק בשביל למצוא את עצמי תופסת את הראש מול המרקע. לא ברור למה, אבל חרגתי ממנהגי בשנה ומשהו האחרונות ונעצרתי ליד אבי, שקינח את יומו בתוכנית לילית. רגע אחד התכנית מסקרת שביתת רעב של שוכר תל אביבי כאוב, ושניה אחרי כן את המסרטן המרענן הרשמי של הקיץ. מה שנקרא - מאוזן משהו.

טיימינג זה הכל בחיים, וכבר ציינתי בעבר שלדעתי הצנועה פוליטיקאים עשויים להיות קורבנות או גיבורים של רגע בעידן. מקומם בהיסטוריה תלוי באם יש להם מלחמה לנצח או שלום להפסיד בו. "העיקר שסוף סוף נאבקים פה על משהו", קורא נהג המונית לעבר האיש שמאחורי המצלמה. "כן, כן, נמאס להיות הפראיירים של ביבי", מוסיפה הגברת שחוצה את הכביש, ומסכמת בהצלחה את קמפיין השמאל המבסוט, שוודאי מממן בשמחה את המאהלים. עצוב שגם פה האזרח הפשוט הוא הקורבן, שזורק עוד חיוך תמים למדורה ולמהדורה היומית.

סוף סוף העם מלוכד

ולחשוב שהכל התחיל מהקוטג' המסכן, שסוחב על גבו הדל מאחוזי שומן את שק התסכול של הישראלי הממוצע, שלפתע נילחם עם ובכל הבא ליד. הַכְּצַעֲקָתהָּ? לא בטוח. העיקר הליכוד. סוף-סוף עם ישראל מלוכד למען מטרה אחת, ולא משנה איזו מטרה. פתאום אנחנו מסוגלים יחד. לא משנה איזו השקפה, גזע, מין או גיל. כולם ישובים זה לצד אוהל זה מתאגדים ומתנגדים בצוותא.

אלה אכן ימים של חורבן. של אבלות. כמעט לאף אחד במדינה אין קורת גג אמיתית משלו. וכמה זה עצוב. ומפחיד. אני מסתכלת סביבי ותופסת את הראש. בימים כתיקונם היה לכולנו בית. בית קדוש. היכל ששמר על קדושת ישראל ואחדותה. קורת גג מלכדת, לפני שמאסנו בה ורצינו חופש כובל ועושר גשמי משעבד. אני תופסת את הראש, כי כשירושלים תיבנה בעזרתו יתברך, במהרה ימינו, כל אותם שלא התאבלו עליה, לא יוכלו ליהנות משמחתה. כי איך אפשר ליהנות ממשהו שמעולם לא התאבלת עליו, כמי שמתאבל לא עלינו על אהוב, זוכר אותו ומנציח חייו? מי שלא עושה כן, ברור שלא אהב מספיק כדי לעצור חייו ולו לרגע, כדי לשמר ולהיאחז רק לעוד שנייה באותו אהוב יקר.

אנחנו יושבים ומתאבלים שבועות על בית שלא היה לנו מעולם, כי בפנטזיה טעמו מתוק. אבל ירושלים החצויה? הבית של אבותינו ואבינו בשמיים? אותה ירושלים שבזכותה רוצים לקחת לנו את הבית האמיתי שלנו - ארץ ישראל - עבורה לא תתאבלו? היום, כאן ועכשיו, שלושת השבועות הללו הם האבל הלאומי הראוי והנכון. הרבנית ימימה הוסיפה שלקב"ה אין קורת גג ובית, כבר למעלה מ-2,000 שנה, והוא מתאבל ומתאווה לו. בפתח חודש אב אני שואלת עד מתי יחכה האב לבנו - עמו - שישוב אליו, כדי שיזכה לביתו?

אבי שבשמיים, ציוותנו משנכנס אב, ממעטים (את הרע) בשמחה. מתגעגעת ומאבלת את ביתך - איתך.

>> לפוסט הקודם: מי מחפש שידוך?
>> למה ללכת להפגין אם אפשר לראות "חי בלה לה לנד"?

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com