בס"ד

אוריין רייס עם סידור (צילום: אופיר פרקש)
הייתי בטוחה שלמחשבות אין אמברקס | צילום: אופיר פרקש

ברונטית, חרדית וחילונית לשעבר נכנסות לרופא שיניים. לא, זו לא התחלה של בדיחה שוביניסטית, זה מה שקרה לי ביום ראשון. ישבתי בתור ופיללתי שפעולת הדפדוף תסיח דעתי מהעקירה הממששת ובאה. לשווא. המחשבות כמו שעון חול, קדימה, למעלה ולצדדים, פוקדות כל זווית אחורית. מי שם את המחשבות האלו שם, תהיתי לעצמי, ומיד התפניתי לשאול "אתה בטוח שאני לא ארגיש כלום? אבל כלום כלום כלום?". שאיפה עמוקה, המחט מושחזת, אני נדקרת ונזרקת לנדודי השואה ומנגלה. טלאי סרט, קרע משיר, שורה של אנה פרנק. דרמטי. לפתע מחשבת הכאב מתחלפת במחשבת שמחה והודיה על הפריווילגיה שבהרדמה. הפעם התעקשתי והתחלתי בבירור.

רוב חיי הייתי בטוחה שלמחשבות אין אמברקס. אין פילטר שיודע למשוך אליו מחשבות טובות או רעות, או לפחות שולט על תוכנן. זה כאילו באקראי, כאילו מהלך אנושי או תוצאה של אינטואיציה, כאילו על דעת עצמי. כאילו - טעיתי. המחשבה היא אולי הניסיון הגדול ביותר של אדם בדור העייף הזה. הרי שניה לפני שהדיבור שלי ניתז לאוויר, המחשבה נרקמת על שלל גווניה. כמו זרעים במוחנו, שמושתלים בהשגחה על ידי הקב"ה. הכוח שלנו הוא בבחירה איך נשמר, נשקה, נצמיח ונפתח אותם.

יובל דיין אמר פעם בשיעור שהדבר הכי מפחיד בעולם הבא הוא ההקרנות. לא ההקרנות של המחלה, חס ושלום. ההקרנות של המחשבות שלנו. הכל יהיה חשוף ופרוץ. וזה מפחיד! המחשבות יהיו שקופות לחלוטין (ולא כפי שהם היום, שקופות רק לקב"ה). המחשבות על הלק של הדודה, על הבעל של החברה, על הבוס שלא התקלח כבר שנה. הכל, חברים! אפילו את אלו שחושבים מאוחר בלילה.

ואילו בעולם הזה אנחנו לא חושפים את המחשבות האמיתיות שלנו, אלא רק את אלו שאנחנו מהנדסים בפוטושופ ומציגים לראווה. ובואו נודה, כולנו שם. מנציחים פיגורה באלף תמונות ביקיני. מעדכנים בסעיף הריליישנשיפ ובמיליוני סמסים על הרכש החדש. שולחים מברק לכל השכונה שהתינוק נגמל. כולם חייבים לדעת תמיד, בכל שעה ומצב, שלנו יש את הכי יקר, הכי טוב, הכי קשה להשגה, ובכלל שאנו הכי קרובים לשלמות שהיד משגת - גם אם זה שקר גס.

מקבצים נדבות של תשומת לב

תהיתי איך זה היה לו היו נותנים לי כרטיס כניסה להתנסות, חס וחלילה. ככה סתם, לטייל בעולמות העליונים. איך הייתי מרגישה? האם גם אז הייתי משתפת בכל פיפס ומרוממת את יצר המציצנות שהפך למלך השכבה? היום אנו חושפים ומשתפים בכל לכל מכל כל. מתנדבים ואפילו נלחמים על האפשרות וה"זכות" לעשות זאת וכמה שיותר. רצים לכל תוכנית ריאליטי, כדי שיאמתו את ההצלחה/ כישורים/ בעיות שלנו, רק כדי שנגיד שאנו על המפה. מוכר? גם לי. מקרוב.

חולי הדור הזה הוא שאנחנו קבצנים של מחמאות ואישורים מהסביבה. פעם היינו מספרים את המעשיות על עצמנו רק לעצמנו. היום כולנו עומדים בפתח ומחכים לנדבה בתחפושת של מחיאות כפיים. זה הטרנד החזק ביותר, יותר איתן ויציב מכל מלבוש בעונה חולפת. לשתף, לשתף, לשתף. אם טרנד השיתוף לא יהרוג אותנו, עין הרע כתוצאה מכך בטוח תהרוג.

בזמן התשלום במרפאה, נדרשתי למלא טופס פרטים סטנדרטי. וודאי מילאתי אותו אלף פעם. בעודי מתקרבת למשבצת המחלות, לא עלינו, כמעט אינטואיטיבית סימנתי עוד X ועוד X ועוד X. שלושים ושישה סומנו בשלילה ב"ה. פתאום ירדה לי מחשבה שזהו עוד יום בגן עדן. חיים, נושמים, הולכים, מחייכים, קוראים, עובדים, אוכלים, הולכים להתפנות, נוסעים, ישנים, כל פעולה אפשרית שקיימת בלקסיקון ונראית לנו שכיחה ובסיסית. מבעד ל-36 הריבועים המסומנים חשבתי שעבור אלה שלא יכולים לעשות זאת, אפילו להחזיק עט ביד זה העושר הכי גדול בעולם.

השם יתברך שולח מחשבות שנועדו להיטיב עם עצמנו ועם אלו שממולנו, והוא רוצה שנעצור ונבחר להתעכב אך ורק על הטובות והטהורות. הלוואי ונחיה כל רגע בהודיה שלמה על כל מה שיש לנו. בשקט בשקט. בלי שכולם ידעו. כי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. מן העין הטובה. ותודה לקב"ה שבחר לעזור לי להחזיק את המחשבה היפה הזו.

>> לפוסט הקודם: שאני אתחתן עם בחור ישיבה?!
>> שירת נשים בצה"ל זו כפייה חילונית

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com

מה רבו מעשיך ופלאיך השם יתברך! אתה הטוב הגמור המוחלט והמושלם היחידי.