בס"ד

אין תמונה
הייתי קרובה לסגור דיל עם היצר שלי

"בבקשה תזכירי לי שוב פעם למה אני הולכת לשבת הזאת?"
"ממש לא אוריין, אם את לא יודעת לבד, אני בטח לא מתכוונת לשכנע אותך!" שוזרת אחותי הגדולה, שברוך השם כבר מתורגלת היטב בדרמות מבית היוצר שלי.

שעון מראה (שעתיים וחצי אחרי) שלוש. נשיקה מלקבל את השבת החסידית במרכז שורשים תל אביב ואני עוד מתגנדרת ומתקשטת בכל סיבה אפשרית ל"למה לי לא ללכת". הייתי די קרובה לסגור דיל מעולה עם היצר שלי, שהשבת לא ייצר לי געגוע פעיל למישהו מהדמיונות שלי, אז למה אני צריכה את כל זה? רוצה לבד, שקט ואנונימי.

הצד המרוויח בעסקה מתעורר: "עזבי אותך! מי יודע איזה נסיונות ההוא יתברך מתכנן לך שם. את וההשגחות ההזויות שלך, עוד עשויה למצוא את עצמך מחליפה מתכונים עם גרושתו של השידוך הראשון שלך, ולגלות שקראת אותו פרפקט כבר בסיבוב הראשון שלכם. את סתם תחטאי בלשון הרע על עיניו הכחולות, מהולות בכוח מדמה אלוקות, ששכנעו אותך להיות וונדר-וומן ולהציל אותו מעצמו. הרי כבר לא תשחקו יחד טניס בגלגול הנוכחי, אז תסתכלי לעצמך בלבן של העיניים, ועם כמה שזה לא נעים, פשוט תודי בעובדה שהתאהבת בגבר שלא שותף לרגשותייך. כתבת עליו בלוג מדויק שמוכיח אותו אבל בעיקר מלטף ומרפד לך את אגו, כפיצוי על ביזיונך".

המונולוג לא עזר. אני עדיין תקועה עליו, ואחרי שכבר השלמתי עם זה שכנראה אחזור גלגול על 16 אלף הגולשים שקראו את נשמת אותו השידוך, הייתי כבר בקומה השלישית של בניין ברחוב אחד העם, שמתי חפציי על מיטה נעימה, ופיללתי לטוב.

מחשבות כפירה, מדרון תלול בלי אמברקס

הקידוש עבר בשלום, עליכם מלכי השרת, אז נזרקתי אופטימית לעומס הצבעוני של שדרות רוטשילד שגרם לי לשכוח את כל תורה רפב של רבי נחמן. לא הצלחתי למצוא שום נקודה טובה ביהודי ששאל אותנו, הדתיות שישבו בספסל, איפה כדאי לבלות שישי בערב. הצענו לו את בית הכנסת הסמוך, דבר שהוביל להחלפת הערות מיותרות ולהחמצת הזדמנות לקרב. הרי עד לא מזמן אני הייתי זו ששנאה את אותם החרדים, מבורות גמורה.

בדרך חזרה ניסיתי לשחרר את תחושת הפספוס. קיוויתי להתנחם בשינת עונג, אך במקום דירה מצאתי איגלו, הודות לשעון שבת ששיחק איתי ועם המזגן ברוגז. הפקק בשירותים שבר את שיאי הקיטורים שלי והמילה סובלנות נשמעה לי כמו פתגם סיני עתיק. הכל ביחד צבע במרקר את האורים ותומים שהייתי בטוחה שאני בתור חוזרת בתשובה טרייה.

כבר חודשיים שאני מרגישה את הירידה המטאורית. מחשבות כפירה. מדרון תלול בלי אמברקס. העצבים על זה שלא הצלחתי למצוא ולו מידה אחת טובה בעצמי באותו הרגע רק עוד יותר כרסמו וחירבו בי, כל חלקת אדמה טהורה. ניסיתי להרגיע את עצמי בידיעה שככל שאת עולה במדרגת הקדושה והכיסופים והרצון לקרבת הקב"ה, את על הדרך גם מפטמת את היצר הרע, שמחזיר לך טובה ומפרק אותך עד היסוד. בוא נאמר שקבוצת המעודדות הרשמית שלי יצאה לחל"ת.

הקב"ה רוצה שנאהב את עצמנו דרכו

אין תמונה
אנחנו כמו גויים שהתגיירו, מתחילים מחדש

בתזמון מדויק ששמור רק לתסריטי הטוב בכל העולמות, בדיוק כשהכל סגר עליי, הרב דרש שהרשב"י כתב שאם אתה עושה מצווה אחת בחיבור אמיתי, כאילו קיימת את כל המצוות. כפשוטו. מספיק שאתה גר בארץ ישראל לדוגמא, והרי לך תרי"ג מצוות. "איפה היית אתמול כשהקפדתי על כל השינקינאים המתוקים ששמחו וצהלו?" הרהרתי לי. הוא הוסיף שהיום, שניה אחרי מתן תורה, אנחנו כמו גויים שהתגיירו. מתחילים מחדש. הקב"ה כל כך רוצה בקרבתנו, רוצה שנאהב עצמנו דרכו, שהוא מקל, כדי שנבין שאנחנו כמו ילדים לפני גיל מצוות - לא ניענש על העבירות שלנו, אבל מנגד כל מעשה טוב נחשב לנו ועליו דווקא כן נקבל שכר.

התורה לא בשמיים. הורידו לנו אותה, ומנסים בכל דרך אפשרית להזכיר לנו את הטוב הגמור שבנו. אז למה לנו לנצור את הרע? הכל מתחיל בטיהור של עצמנו. למחול ולסלוח לעצמנו, על זה שלפעמים אנחנו מדברים יותר מדי, על זה שאנחנו נואשים ואנושיים, תקועים בתוך חפיסת קלפים מהעבר שלנו, שלא מעורבבת שווה בשווה, בתפיסות ובפרשנות של דברים שכלל לא נוגעים לנו.

זו הייתה שבת בסימן חסידי. אני חושבת שאווררתי מחדש את האור החסד שבי, בתקווה שאזכור לשמר אותו, לפחות עד למפגש הבא שלי, עם עצמי. ולא מול המראה.

גם הקצה בו האור מחכה, נמצא במרחק נגיעה. אם רק מנצחים ת'פחד ומעזים להתקרב אליו.

>> לפוסט הקודם: אתה, אני והאקס חגגנו - עד שבא אלוהים
>> "עופר לוי הוא לא היחיד שחושב שהומואים הם בהמות"

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com