בס"ד

ליהיא בשוק
מזה אנחנו נהנים?

לפני כמה שנים שמעתי על ניסוי. לא ברור אם זו הייתה בדיה או אמת מצמררת, אבל ככה זה כשהמציאות מתערבבת עם הדמיון. לפעמים היא עולה על שניהם.

מסופר על חדר עינויים ובתוכו כבול לכיסא חשמלי אדם בלי יכולת לתקשר, שלא נשפט כחוק. מכניסים אליו אזרח מן המניין ומגוללים בפניו רשימת עברות קשות מנשוא אותן לכאורה ביצע אותו נידון למוות - עבירות מיניות מזעזעות, אלימות וניסויים פיזיים שמזכירים את מנגלה, התעללות שיטתית בילדים ועוד. כאמור צוין בפני האזרח שהפושע לא זכה לגזר דין רשמי, אפילו לא למשפט בסיסי בו הוחלט אם הוא בכלל אשם או זכאי. עם זאת, הכולאים מחזיקים בידם תצלומים מחרידים עם הוכחות חותכות וראיות ברורות שלא משאירות מקום לנשימה. ואז מציעים לאזרח, שנחרד מתיאור הזוועות והפשעים, ללחוץ על כפתור שיעביר את הפדופיל התעללות חשמלית.

תחשבו על זה רגע. כל השנים מלמדים אותנו במסרים סמויים וגלויים, בשטיפת מוח משוועת, מבעד לכותרות בעיתון וסיסמאות בחדשות, שהממסד מפשל. הממסד לא מעניש מספיק בחומרה, משחרר עבריינים, המשטרה מוותרת כי היא מפחדת מפושעים, רובין הוד קיים רק באגדות וצדיקים בסדום שמורים לדור של משה רבנו. והנה, ניתנת ההזדמנות לך, האיש הפשוט, נהג אוטובוס/ מעצבת פנים/ תוכניתן הייטק, להפעיל שיקול דעת ולהוציא את כל התסכול ולהתעלל במתעלל שמולו, לצפות בו נצלה, וליהנות.

תעצרו שניה ממרדף החיים ותחשבו איפה אתם הייתם מונחים שם. בכנות. עם עצמכם. הייתם לוחצים? הייתם יוצאים? ניסוי זה העלה תהיות על מידת האכזריות שקיימת בכל אחד ואחד מאיתנו. ההנאה מסבלו של האחר, אם תרצו. עכשיו שימו את זה בצד.

מה מתבשל בתוך הסיר?

ברביעי בערב צפינו בסבלה המתייסר של ליהיא. במשך חודש התרגלנו לראות בה מי שבלי היסוס או הרהורי חרטה, בגאווה אין סופית, השפילה את בעלה לעתיד לשעבר על ידי שרשרת פעולות לוקות (בלשון המעטה) ערכים ומוסר שביצעה בו בשלט רחוק. בלי לשים לב היא העלתה לסדר היום הציבורי את מילת הגנאי שכמעט ונכחדה מעולמנו: נאמנות.

חברה טובה אמרה לי בתחילת תהליך התשובה שלי, שזה לא חכמה לחשוב שאם אני מתאהבת בחבר של אחותי והוא מחזיר לי אהבה, שזה בידי הקב"ה. הרי האיסור רק מגביר את החשק, ואיתו את יצר הרע שמופיע בתחפושת אלוקית, ככה שקל להגיד "אבל אין מה לעשות, התאהבנו!". ושוב אחזור לפוסט "למה אני בוגד בך? כי בא לי". ועדיין, זו לא חוכמה לעמוד מהצד ולחשוב שאנו נאורים ושהיינו נוהגים אחרת, כל עוד לא עמדנו בניסיון של ליהיא! "רק על עצמי ידעתי לספר", אומר רבנו נחמן מאומן.

ולכן ברביעי בערב רובנו ישבנו מהצד, ונהנינו! התרגשנו שהכוח חזר סוף-סוף לעם, כשליהיא מותקפת החרדה בדרמטיות פוטוגנית, חששה שעוד שניה היא תעמוד למשפט וירטואלי בפני כל האומה ושדינה נגזר ונחרץ כבר מזמן. מידת האכזריות גורדת השחקים שבנו חגגה וגעשה!

וכעת על הדיירים לבחור. הם יוכלו לאפשר לאבירם להיכנס לבית האח, ובכך בעצם "ללחוץ על הכפתור", בידיעה שתרמו להנאת הצופים לראות את ליהיא בשעת כאבה. והם יוכלו גם לבחור לצאת מהחדר, אחרי ששללו מאבירם את הכניסה ושלחו אותו הביתה. בכך הם יודו למעשה בעובדה שכולנו בשר ודם, שהם לא אלוקים ושאין להם זכות לקחת את החוק לידיים, להתערב, להיות שופטים במשפט הפתוח מול ליהיא שאליו נגררו.

שיהיה ברור, כבעלת תשובה, אני דנה את כולם לכף זכות. כמו שסבתי ז"ל נהגה לומר בהשוואה לזוגיות, "חוץ מהכפית והמרק, אף אחד לא באמת יודע מה מתבשל בתוך הסיר". מי כמוני יודעת היטב - מה שרואים מכאן, לא רואים משם.

מי אמר חשבון נפש ולא קיבל? את הלילה אתמול סיימה בביתה הקטן בהרצליה בלונדה אחרת, בהרהורי תשובה ובוידוי "אַשָׁמְתִּי" מול בוראי. גם אני, וודאי כמו רובכם, שמחתי בסתר ליבי שאולי בכל זאת ייעשה כאן צדק פואטי, והדברים יעמדו על תיקונם, אם רשות הדיבור תוענק לאבירם הנבגד. אבל בכך רק הוכחתי לעצמי שאני לא שונה מאילו שלחצו על כפתור החשמל של הפושע, כי גם אני נשארתי לצפות בסבלו של האחר.

>> לפוסט הקודם שלי: אני רוצה גבר מזרחי, חם ופרימיטיבי
>> "ליהיא, איך יכולת לעשות את זה?"