בס"ד

רבות הלמה בי התהייה אם לתועלת נקייה הטור שלי. אם זיכוי הרבים הוא בבחינת קדושה גבוהה יותר מאשר צדו המבצבץ של הטומאה, שגרם לי לא פעם לרצות לקום ולעשות מעשה. להכין את הכלי שלי למהלך הבא. לשחרר את הקיים שמושך ומשאיר אותי עלומה ברשת, ולצעוד לעבר מדרגה נעלה מזו. מצבו המחמיר של רב המדרשיה שלי גרם לי להבין שבשביל לעלות צריך באמת לעלות. וזו לא הקרבה. זו קבלה - מהמקום היפה ביותר של הנתינה. אז אני נפרדת מכם בלב טוב ואמן ויעמוד לזכותו ולרפואתו השלימה של הרב חיים בן דבורה. מכל בנות מחזור ל"ז.

אוריין רייס - ההר (צילום: אוריין רייס)
מתבוננת מההר שלי והשחר שוב כמו מתגנב עלי | צילום: אוריין רייס

שנה וחצי עברו עלי מאז הווידיאו בלוג הראשון שלי כאן, בו ניסיתי לפענח נוסחה מנצחת לדחיסת לב בארבע דקות. וכך מדי שבוע, בניסוי ותהייה של עד 600 מילה, מחפשת ועושה תשובה על תשובה על תשובה. מגששת בנעליים שלפעמים הרגישו שהן כלל לא שלי. עסוקה בקניית מידות שמבשרות על משיח. פעם גוף בתוך נשמה, פעם נשמה בתוך גוף. נעה בין לוחצת למרפה. מתאהבת ומחכה. עד שתתיישב על הלב.

והיה לי הכל מהכל. בעיקר רצון לעשות נחת רוח ליוצר בראשית. מאיפה מתחילים? המסע נראה היה כל כך ארוך שלא באמת ידעתי מה לתקוף ראשונה. מאידך, זה קרה מעצמו. פירק כל אנזים מדומה ובנה אותי מחדש. הכל זה הוא יתברך. מאום אני.

לא טוב היות האדם לבדו

שבעה חודשים אני כאן בסמינר, מתצפתת לי. נוף הצופים. רגל פה רגל שם. מעגלים של יראה ואני, הלב נפרע. "המבוגרת" בין בנות 18 שמחייכות אל העולם. שורות שורות של הודיה לבורא. שלוש ילדות של אלוקים באותו החדר, 12 בכל דירה, כל אחת עם סיפור יותר גדול מהחיים. והן גדולות מהחיים, הקטנות האלה. מסדרות שולחן של 150 ומנקות בתים בשביל לזכות בחסד. נאבקות על זה ממש. מפית ועוד מפית ועוד מפיון. לסדר את הנטלה ליד המיטה. לרחוץ כלים. לגהץ את הצווארון. ב"ה יום-יום. אני סוגרת ברז מטפטף ושוקעת בעמל. משתלבת? משתלבת! רחוקה אבל קרובה מתמיד. מעולם לא חשדתי בגב הכותרת של התלתן שהוא כל כך יפה. למי היה פנאי לזה פעם?

אוריין רייס - תלתן (צילום: אוריין רייס)
מעולם לא חשדתי בגב הכותרת של התלתן שהוא כל כך יפה | צילום: אוריין רייס

וזה נוף אחר, הר-נוף. מקומר ורחוק. כמעט בלתי נגיש. גבוה. ירוק. כל רגע נכנסים ויוצאים. חליפות, חליפות. חצאיות, חצאיות. הם כמו עוברים בחיי בחטף. הזמן מרחף ממעל ממש. לא רוצה לעצור לבקר. עיניי כמו מושטות. כמעט נוגעות. אוחזות באוויר לח. ירושלים יפהפייה לאור הלבנה. זוהרת בלי הסומק. אני מרגישה איזו מתיקות חדשה מתקרבת אליי, מניחה כף יד מלטפת. עדינה עד מאד. מפרידה עולמות. צמה ועוד צמה ועוד זוג קוקיות שנצמדות לעגלה. היא לא תדע לעולם שיש עולם שלם-שבור בחוץ. עולם שראוי שיחכה לעולמים מעבר לגדר של גאולה.

מתבוננת מההר שלי והשחר שוב כמו מתגנב עלי. ידעתי שהגיעה הזמן לישון, אבל רגע כזה לא עוזבים כל כך מהר. רגע של קרבה אמיתית. רגע של התחדשות. ויהי ערב ויהי בוקר יום שישי. וירא ה' כי טוב, ושלא טוב היות האדם לבדו. נאה דורש נאה מקיים. אז עד שאהיה מוכנה עבורך, ואתה עבורי, אתפלל שתהיה מתמיד וחף מיומרות עולם זה. שתאהב את גומת החן שהחן והשם פיסלו על הסנטר שלי. שאדע מיד שאתה שלי, כי מה כבר שלי בעולם הזה?

רוצה שאבא יתגאה בי

למחרת בראשי המחשבות כמו סוכריות עמלקיות קופצות, והים סוער. האם זה נכון להפסיק לכתוב ולקדש חומר ב-mako? האם הפחד הוא ניסיון ההתגברות? "את ביקשת להתעלות", מאותת לי היצר בלעז. "זה בסדר" אני מרגיעה אותו (ואותי), "שמעתי כבר הכל. כל שקר והמצאה שיש בספר, אמרו עלי. אני כבר לא חוששת. הלחשושים מזמן על מיוט. שכחתי גם את הערות בחורי הישיבה, ששכחו את כוח דמעת בת המלך, שנשפטה. אני שלמה עם ההחלטה, גם אם אתה לא". חייכתי לעצמי בגבורה, עד העונג הבא.

זה מצחיק אבל ביסוד שלי, כנראה נולדתי חרדית ושמורה. הודות להורי, בגדי העבד ש"חשפו" אותי רק תעתעו והרחיקו את אלה שלא אמורים להתקרב, והאמינו לתחפושת. וזה עדיין בא אליי כמו גלים. כמו מוסיקה לועזית, כזית מהול און-דה-רוקס שלא לגמתי מימי. כאילו היה זיכרון ישן נושן, מוכר וטוב. רוצה שאבא יתגאה בי. שאקיא כל שבב מהכפייה החילונית של תל אביב מקרבי. שלא אתגלגל פה עוד שנים. ושלא אשא על כתפיי את עוולות העולם הזה, כמו הראשון שיידה אבן על זכריה הנביא.

ויש ימים בהם אני בטוחה שהוא רק מבליט את חטאיי. שם פנס גדול על הפצעים ובעצם רק מספר לי סיפורים שאני איזו צדיקה גדולה ומסורה, וכל העדר אחריו. ישר המשפטים שלי נהיים קצרים וחיוורים מולו יתברך, ואני מוצאת עצמי בלי סנגור טוב. המקלדת היא היחידה שמרגישה את הרכות שלי, ששובה גם את אחרון הלבבות השבורים. השקופים. וזה מקרקר לי בבטן מזה כבר לעזוב. כמו נרדמת עם קיבה מלאה ומתעוררת לריקה. חלק מה"נהמא דכיסופא" שלי, שיהיה כוח לעבוד אותו יתברך. לטרוף מחדש את החיים, גם בפה בלי שיניים.

כמו בכל שבת הוא זימן לי אירוח בחסד עטוף שכינה. עוד שנייה וגשם ירושלמי ירד עליי, מול נרות המלכה, ואיתו הברכה. המצלמה מתעטשת בתוך מוחי הקודר. פריים פלאי נפתח: משפחה. הם רוקדים ושרים. שפע של צבעים וטעמים לנשמה. האב מעמיק חידושי קדושה. פונה לאשה ויש להם שפה. תורה שלמה. עוד שנייה ואני שם. עוד רגע קצר ואני רואה אותך. ואתה רואה אותי. מחבקת שיר. מחזיק לי את היד חזק-חזק נטול מגע אנושי. ושנינו בונים. כי אם השם שם אני שם. ויפה שעה אחת קודם.

>> לפוסט הקודם: צרות השופינג של חרדית
>> לכל הטורים שלי

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com

עוד יבוא היום, כל ים וכל מים יבקע שוב לשניים. השירה תפרוץ החוצה וכולנו ניפגש בפסגה. בתקווה שנעמוד מאחורי קול מילה, מבט ומעשה שהיה.