אוריין רייס
זרקי כבר את התירוצים... | יח``צ: גלעד לנגר

בס"ד

הלב שלי מתחנן לפשוט. מתחנן! אלוקים אדירים שלי, כמה קשה לנו עם ה"פשוט" הזה, אה? איך אנחנו לא מבינים שזה כל כך קל להיות מחוברים? ולא, אני לא מדברת על המקום שהמצלמה מפרגנת לצד הטוב של עצמות הלחיים של הדג בערוץ 20. "אל תתני לי לרצות אותו. זה לא ממקום אמיתי", אני מסכמת עם עצמי בסמס, ובכל זאת עושה סנד שמגיע לעיני חברתי. "איפה את?" אני שולחת מבט מתגעגע לילדה החילונית שמחייכת אליי מהמקום הכי רחוק בעולם, מבעד לתמונת הרקע שמעטרת לפטופ ורוד ומקלדת עייפה.

הצבע כמו קופץ חזרה ללחיי כשאני שומעת אות חיים מהנייד שלי שאוחז בחיקו את תגובתה. "גם לנסיכות אמיתיות יש את האפונה שלהן - ה'גיבנת' שנחוצה להן כדי להוכיח שהן ראויות לתואר נסיכה. הגיבנת שמגביהה מעצם ההנמכה. אבל את, בלעת את האפונה הכי עמוק ובטוח שאפשר, חבוי ונסתר, ללא נגישות לזה המבקש להתקרב. רצית להסתיר את מה שחשבת שהוא פגם, שחשבת שמכער, אבל אותך הוא רק מפאר ומבדיל מכל השאר. זרקי כבר את התירוץ הזה: 'הוא זקוק למשחקים מהיותו גבר, אני זקוקה לחיזוקים מהיותי אשה, וכל אחד נתלה על השקרים של עצמו. אין לזה סיכוי להצמיח...' כי בכך את סתם נמנעת מלהיפתח, ולהיסגר. להיפתח בפני אחד, לתלות שלט 'סגור' לכל השאר, ולצאת במשותף אל המסע." נאה דורש, נאה מקיים.

רציתי לכתוב לה, להתגונן ולהסביר שאותו בחור שייחלתי לפסול, דווקא כי הוא נושא חן וחסד בעיני, אותו אחד עם מתיקות שלא נגמרת בעיניים, הוא גם זה שמציג מצג שווא של מעטפת קשוחה כי ככה הוא חושב שאני רוצה אותו. אותו אחד שהיא בטוחה שכל כך ראוי להיות לי לבעל, ואכן מציע לי נישואים וירטואליים כל דקה חמישית בממתינה, אבל מנגד הוא לא מסוגל אפילו להתחייב מול המראה שיצליח לשבת לידי אחרי ברכת המזון מבלי לזפזפ לאקסית שלו (זו שהוא מזמן מיצה את עולם הדימויים שלה, אבל הוא והאגו שלו עדיין משחקים תופסת).

בינתיים, בצד העיר שקרוב לאותו עלם חמד, אני ממלמלת "קריאת שמע" ומדלגת על שני הסעיפים, לא זוכרת אם הלב שלי קטן מאז הפעם האחרונה שרציתי לרצות, או גדל מאז הפעם הקודמת שרציתי לברוח. יש דבר כזה, לב גדול מדי?

הפסנתר פורט על תפילה שמבטיחה שמחר יחכה עולם שלם בחוץ. שלם! שלם אתה אומר, אה? (אני כמו מקניטה את רוחי בסרקזם) נראה לי שאפילו השלם מתגעגע ל-להרגיש שלם. מסכן, השלם הזה. כולם תולים בו ועליו את החלום האמריקאי הנצחי, מזווית הצילום של החולצה הגברית המכופתרת מסצנת "הבוקר שאחרי". זו עם ריח הכביסה של פעם, והשיר של פעם, והרומנטיקה של פעם, והקפה של פעם, והקול של פעם, שקורא לי אליו כל רגע מחדש בכמיהה מתרפקת, בדיוק כפי שהיה פעם.

אני רוצה להתחדש עבורו. אני רוצה לשתוק את המילים שמגרדות בתוכי לאהוב אותו, מי שלא יהיה הבחור הזה, ודווקא כשהוא לא עסוק בלהסתיר אותו ממני ומעצמו. הגבר הזה, שמפחד - בדיוק כמוני. אבל במקום זה, לעיתים מהצד זה נראה בדיוק הפוך - כאילו כל שנותר בי זה לשנוא בעוצמות של אויב. וזה כל כך לא נכון!

קיוויתי שיראה, וילמד אותי. שילמד את עצמו דרכי. שנלמד ביחד. כי אחרי שנסיים לשנוא, בטוח נאהב. הרי מה עוד נשאר בעולם הזה, אה? לאהוב! תחושת ההחמצה בודדה הרבה יותר מכל פרס בפסגה. האמינו לי! בעולם הזה, דבר לא שלנו - חוץ מהרגע הזה ממש! והרגע הזה שייך רק לאלה שיודעים לנצלו עד תום. צאו מהסרט דל התקציב, שתמיד יהיה מישהו או משהו שיחכה לכם גם מחר. נצלו את הרגע הזה כדי להיות, ולא רק בלרצות להיות. פשוט ככה. פשוט. כי אחרת, נשארים רק עם הרצון, ועם זה, תמיד אמרו לי - לא הולכים למכולת.

>> לפוסט הקודם שלי: תהיי אישה ותני לו להיות הגבר