די, נגמר. אפשר לקחת אוויר, לחזור לקרוא קצת רכילות, להפסיק לרפרש את אתרי החדשות כל רבע שעה ולא להרגיש רע בכל פעם שאתם אומרים שמשהו מרגיז ומישהו פתאום מופיע מאחוריכם ואומר, "נו, ומה יגידו המסכנים שנשרף להם הבית?!".
אפשר לשבת רגע ולנוח יחד עם הכבאים, המתנדבים, השוטרים, אנשי קק"ל, הצוותים הזרים וכל מי שנתן יד לעצירת הזוועה הזו. פעם אחת, סטלנים וסחים כאחד, ספרדים ואשכנזים, מעריצי דודו אהרון ומעריצי שלום חנוך - כולם יכולים להרגיש גאווה במי שעמל במשך ארבעה ימים ולילות על כיבוי השריפה.
ואפשר סוף סוף להסתכל לאחור ולשאול: What - The FUCK - Was That?! מה הלך פה בסוף השבוע האחרון?
אני לא רוצה להאשים את אלי ישי, לא רוצה לומר שביבי מלך הספינים והצליח להפוך את המשבר הנוראי הזה להון פוליטי, לא רוצה לצחוק על יוחנן שמצא מטוס בגוגל. אני רק רוצה לספר על הפעם הראשונה שראיתי את תחנת כיבוי האש בכפר סבא. הייתי בן לא יותר מחמש ונורא התרשמתי: הרחבה הפתוחה, בובת הכבאי מלמעלה צופה על כל העיר, משאיות מרצדס אדומות שחורות ישנות, בדיוק כמו בספרי הילדים של פעם.
בעצם אני לא צריך להיזכר בערגה בכפר סבא של שנות השמונים. אני יכול ללכת היום לתחנה ולראות בדיוק את אותה רחבה, את אותה בובה מתפרקת ואת אותן משאיות מרקיבות. נכון שהאש מפעם זו אותה אש היום, אבל עם ערימות הברגים האלה אי אפשר לנצח.
השעון מתקתק
פעם אחת אני רוצה להסתכל קדימה ולא אחורה. קדימה לעבר האסון הפוטנציאלי הבא, שעלול להביא להרס גדול פי כמה מהשריפה בהרי כרמל ולגרום לפגיעה רבה הרבה יותר בגוף וברכוש - רעידת האדמה. לא סתם רעידת אדמה - רעידת האדמה. הרעש הגדול שכולם מזהירים מפניו ועלול לתקוף בכל רגע.
ולמה אכפת לי ממשהו שעלול לתקוף בעוד כמה שנים ואני לא מתעסק רק באיומים הקיומיים, שקברניטי המדינה רוצים שנתעסק בהם? כי אני גר בדירה ישנה משנות השישים. ואיך אני יודע שהיא משנות השישים? הווילונות הכתומים-חומים המכוערים שתפורים למסילות עדיין פה. ואיך אני יודע שהיא לא מוכנה לרעש האדמה? כי בכל פעם שאני תוקע מסמר בקיר נפערת ג'ורה שאני צריך לאטום אחר כך בגבס.
אז אחרי שסיימתי לענות לעצמי על כל השאלות, הגיע הזמן לגעת בתכלס. על פניו נראה שברעידות אדמה אנחנו יותר טובים, אבל אם יש משהו שאני יודע בוודאות זה שבאירועים גדולים אנחנו מפשלים. ממשחקי כדורגל במוקדמות גביע העולם ועד השריפה הנוראית שחשפה את ערוותנו בפני כל העולם.
רעידת האדמה הקטלנית האחרונה באזורנו אירעה בתאריך 11 ביולי 1927. המוקד שלה היה בצפון ים המלח והזעזוע הורגש בירושלים, בשכם, ביריחו, ברמלה ובטבריה. מניין הנפגעים עמד על 500 הרוגים ו-700 פצועים. לפי אתר משרד הפנים, אחת לכ-80 שנה, בממוצע, ארץ ישראל חווה רעידת אדמה הרסנית. הבנתם? השעון מתקתק ואנחנו ממש בדקה התשעים.
זה עלול לקרות כל רגע
לפי אתר המרכז למיפוי ישראל, גוף ממשלתי, "רעידת אדמה חזקה יכולה להתרחש כל רגע. הערכות סטטיסטיות מצביעות על הסתברות גבוהה שרעידת אדמה תתרחש בתוך חמישים שנה לאורך השבר הסורי-אפריקאי". לפי האתר, הדרך המשמעותית ביותר למנוע אבידות בנפש ונזקים לרכוש היא לוודא שהבניינים הישנים עברו את השיפוץ הדרוש והפכו לעמידים יותר. הבניינים שלא עומדים בתקן הם רוב הבניינים שנבנו לפני שנת 1980 ועוד כמה חלטורות שקבלנים בנו מאז.
המדינה נתנה על כך את הדעת. תכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים בפני רעידות אדמה (תמ"א 38) מאפשרת קבלת היתרי בנייה לחיזוק מבנים בפני רעידות אדמה, בתמורה למתן זכויות בנייה נוספות. אבל לפי אתר משרד הפנים "תמריץ הזכויות איננו אפקטיבי באזורי פריפריה וביחס למבני ציבור (כמו בתי ספר, גני ילדים ובתי חולים)". המדינה מודה, שחור על גבי לבן, שהתכנית טובה רק באזורים יוקרתיים יותר. הבנתם? בניינים שווים בתל-אביב והערים השכנות זכו לשיפוץ וחיזוק מידי קבלנים שהרוויחו הרבה מאוד כסף מתוספות בנייה, ותושבי שאר המדינה יכולים ללכת לחפש מי יחזק אותם.
אל תגידו שלא ידעתם
אתר משרד הפנים מכריז בגאון: "המלחמה הבאה תהיה רעידת אדמה". לפי ההערכות המשרד, כ-40% מכלל המבנים בישראל לא יעמדו ברעידה חזקה.
אז זהו, הכתובת כבר על הקיר, וחסר לאלי ישי שיגיד שלא אמרו לו או לא סיפרו לו. זה כתוב חד משמעית באתר המשרד שלו באינטרנט, וכל מה שנותר לעשות הוא להביט קדימה ולהרים את הכפפה, לפני שיהיה מאוחר מדי. אז בחייאת, תעשו טובה ותדאגו לזה כבר עכשיו.