השחקן לסלי נילסן הלך אמש לעולמו בגיל 84, בגלל סיבוך של דלקת ריאות. אני שמעתי על כך מהכותרת שהתנוססה בראש האתר, וברגע הראשון התקשיתי לקלוט את זה - הפרצוף המחייך שלו לא הסתדר לי עם הכותרת על מותו, וזה עבר לי מעל הראש. רק אחר כך, המילים חלחלו וקלטתי שעוד שחקן גדול נפרד מהעולם. למה שחקן גדול? כי כל מי שהצליח לחלץ חיוך מצופי הסרט "סופר-הירו", שייך מבחינתי לליגה של הגדולים. אבל לא רק.
לסלי נילסן זה שם שמחזיר אותי לילדות. למרות שאת קריירת המשחק החל נילסן בשנות ה-50, הופעת הבכורה המשמעותית שלו בחיי הייתה בסרט "טיסה נעימה" שיצא בשנת 1980, שלוש שנים לפני שנולדתי, בדיוק בזמן כדי להיצרב לי בתודעה כאחד הסרטים המצחיקים שאי פעם צפיתי בהם. אולי בגלל שזה אחד הסרטים הראשונים שאני זוכר, אבל למי אכפת?
גדלתי בשנות השמונים, קצת לפני הטלוויזיה המסחרית וקצת אחרי שמכשיר ווידאו בכל בית הפך למאסט, והוא השתתף בכמה מהסרטים שעיצבו את טעמי הקולנועי - הפרודיות המטורפות, ז'אנר שהיה מלך הקומדיות הבלתי מעורער באייטיז וירד מגדולתו בעקבות כמה סרטי זבל (כמו "מת לצעוק", בהם הוא גם השתתף) שרצחו את הז'אנר. מה היה הקסם של נילסן? הוא הצליח להיות טוב גם בסרטים הכי גרועים.
אבל בזמן שהפרודיות עלו ונפלו, לסלי נילסן נשאר הסמל הבלתי מעורער של ההומור הטיפשי, זה שגורם לצחוק להתפרץ מהבטן בלי שליטה ולקולה לפרוץ מהנחיריים בהפתעה. הוא שיחק בהמון סרטים, ובלא מעט ז'אנרים אחרים חוץ מקומדיה, גם בטלוויזיה וגם על המסך הגדול, אבל הסרטים שנחקקו בלבי לנצח הם "טיסה נעימה" (1980), "האקדח מת מצחוק" (1988) ו"דרקולה מת ואוהב את זה" (1995) - שלושה זבלוני איכות קורעים מצחוק שהצליחו לשרוד את מבחן הזמן, ועדיין יכולים לבדר יותר מהרבה סרטים עתירי כוכבים שמוצגים כיום בבתי הקולנוע.
נילסן הזדקן בחן. למעשה, נדמה כאילו הוא תמיד היה זקן חייכן אפור שיער, שידע להצחיק גם בקומדיות הגרועות ביותר. הוא היה טייפקאסט - הבלש השלומיאל, קצת יותר מוצלח מלואי דה פינס וקצת פחות חד מג'ק באוואר - אבל תמיד הופיע במקום הנכון, התכופף ברגע הנכון וידע לתזמן את ההומור שלו כמו שרק שחקנים שהיו פעילים עשרות שנים ידעו. לא טאלנט, לא דוגמגיש-שחקן-פרזנטור אלא שחקן קומי שלא התיימר לעשות שום דבר אחר חוץ מלגרום לאחרים לחייך.
ב"האקדח מת מצחוק" הוא גילם בלש משטרה המנסה לסכל התנקשות במלכת אנגליה. הסרט נחשב לאחד מעשרת הסרטים המצליחים ביותר באותה השנה, אבל אני זוכר את התקופה בעיקר בזכות העובדה שנהגתי לצפות בה בסרטים עם כל המשפחה. היינו יושבים בסלון ומתפוצצים מצחוק. כזה היה נילסן, לכמה שעות הוא היה חלק מהמשפחה שלי, הוא היה הדוד המופרע - מסמר הערב. אגב, הסרט הזה נולד בעקבות סדרת טלוויזיה קורעת אך כושלת בשם Police Squad.
בישראל לסלי נילסן היה זה שמת, גם כשהוא היה מאוד חי. את כל סרטיו תרגמו פה ל-"המיליונר מת מצחוק", "הבלש מת מצחוק", "המרגל מת מצחוק", "הנמלט מת מצחוק" ו"המיליונר מת מצחוק" - בלי שום קשר לסדרת הסרטים "האקדח מת מצחוק". אז גם אם אתם צעירים מדי בשביל להכיר את מלך הפרודיות, המורשת שלו תישאר בארצנו הקטנטונת לנצח - בכל פעם שאיזה מפיץ סרטים עצלן יחליט שהגיבור שלו מת לעשות משהו, תיזכרו בלסלי המת האולטימטיבי - שאהב את זה.
לזכרו של לוטננט פרנק דרבן (1926–2010)