סטופ. "כשכפות רגליכם באוויר וראשכם טמון בקרקע, נסו לעשות ספין. ראשכם יקרוס, אבל לא יהיה בו כלום, ותשאלו את עצמכם: 'היכן דעתי?'". הפיקסיז אמרו את זה כבר לפני 23 שנה, אבל בכל פעם שסלב מגיע לכותרות, השיר הנפלא הזה הופך להיות רלוונטי מתמיד. צריך להגיד את זה כמו שזה - העיתונות בארץ עוברת על החוק.
כל עיתונאי בארץ מכיר (או צריך להכיר) את המונח "סוביודיצה" - פסיקה הנמצאת בדיון בבית המשפט. לפי חוק בתי המשפט, אסור לכלי-תקשורת לחוות דעה על עניין פלילי, מרגע מתן צו המעצר ועד גזר הדין. החוק נועד להבטיח את הזכות הבסיסית של כל אדם להליך הוגן, והוא נובע מההבנה הבסיסית ששופטים הם גם בני אדם ומושפעים מדעת הציבור. העובר על סעיף זה דינו שנת מאסר אחת, ואילו החוק הזה היה נאכף, היה צריך לפתוח בית כלא מיוחד לעיתונאים.
אבל כמו שאפשר להבין מהכותרות של היממה האחרונה, החוק לא נאכף. את החוצפה שהעיתונאים מתרצים בזכות הציבור לדעת (או לרכל, תלוי עד כמה אתם אמיתיים עם עצמכם) הם מזינים בתמיכת המשטרה, שמזמינה צלמים למעצרים כאילו היו מבצעי חלוקת מזון לעניים. כולם עוברים על החוק כדי להזין את משולש הקסמים המרושע "כתב עצלן - ציבור אדיש - יחסי ציבור אגרסיביים".
בעידן התקשורת המסחרית אייטם הוא מוצר ככל מוצר. כלי התקשורת רוצים למכור יותר פרסומות, ובשביל זה הם צריכים אייטמים שימשכו כמה שיותר אנשים – גם אם זה בא על חשבון האמינות, המקצועיות והשמירה על החוק. מהצד השני של המאזניים אמורה להיות האתיקה, אבל כרגע היא שוכנת רק במסדרונות החוג לתקשורת באוניברסיטה. הרי אין דבר מוכר יותר מאייטם צהבהב, מלא ספקולציות ושנינויות מעליבות, במסווה של חדשות אמיתיות. זה נותן לכולנו את האופציה לצרוך רכילות מגעילה, בלי להחשיב את עצמנו כצרכני רכילות מגעילה. כולם מרוויחים, חוץ מהמסכן או המסכנה שמורשעים בטרם אפילו הוארך מעצרם.
ואגב, גם עיתונאי שהמילה סוב-יודיצה מסובכת מדי בשבילו, אמור לדעת להימנע מלשון הרע ומהוצאת דיבה על אדם. מי שכותב על מרגול "ארגון פשע" עוד בטרם היא הובאה בפני שופט, רק על סמך פליטת פה של איזה שוטר בדבר "תשתית ראייתית", עושה שירות רע לעצמו, לקוראים שלו, לכלי התקשורת שמעסיק אותו ובעיקר לעיתונות הישראלית.
עיתונאים יודעים שעדיף לבקש סליחה מלבקש רשות
שני מקרי מבחן צריכים להיות לנגד עינינו: המקרה הראשון - אדם שוב. העיתונאי המוכר נעצר ב-2007 לאחר ששתי נשים הגישו נגדו תלונה על תקיפה מינית. פחות מחודש לאחר מכן התיק נסגר מחוסר אשמה, אבל הנזק כבר נעשה ושמו הוכפש לעד, בעיקר בזכות המשטרה ובתי המשפט שמיהרו להכריז על מעצרו ולהזמין את העיתונאים לסקר את הבאתו בפני שופט כשהוא כבול באזיקים ומובל על ידי שוטרים חסונים. הוא הגיש תביעת דיבה נגד שני אתרי אינטרנט, אבל בסופו של דבר הציבור זוכר רק את ההאשמות - את הכותרות, את ההפתעה, את כיתת היורים הניצבת מול החשוד עם מקלדות ומיקרופונים.
מקרה מבחן נוסף קשור לעיתונאי מוכר עוד יותר הנחשד לאחרונה כי תקף מישהי מינית. צו איסור פרסום הוצא על פרטי המקרה, המשטרה חקרה בנחת ובסופו של דבר הוא שוחרר ללא כתב אישום. הוא שב לעבודתו והעולם המשיך להסתובב גם בלי פיסת הרכילות הזו שתסעיר את המדינה לכמה שעות. ולמה זה טוב? כי סיקור ידוענים הוא לא חדשות, עד כמה שלא נרצה להאמין בכך. כשיונית לוי וגיא פינס פותחים את המהדורות שלהם באותו אייטם, הגיע הזמן להתעורר.
אין לי חיבה יתרה למרגול, אבל מגיע לה יחס הוגן. יש הרבה בדיחות על מרגול, הרבה שירים שאפשר לשנות להם את המילים קצת כדי לסחוט חיוך קל ומתנשא בזווית הפה בכותרות והרבה משחקי מילים משעשעים בסיפור הזה, אבל כמו שכל עורך לומד בשלב מסוים בחייו - כותרת טובה זה לא תירוץ לאייטם. לפחות לא ברוב המקרים, בטח באלו שהחוק לא מאפשר לפרסם.
עיתונאים יודעים שעדיף לבקש סליחה מלבקש רשות, אבל אולי הפעם נהיה באמת כלב השמירה של הדמוקרטיה. אולי הפעם נשמור את הציניות לעצמנו ונהיה מקצועיים, לא נהיה פודלים מאולפים ונרוץ לכל מקום שהמשטרה מבקשת. כפי שאנחנו מצפים מחיילנו לשמור על טוהר הנשק, משופטינו לשפוט משפט צדק ומשוטרינו לשמור על החוק - כך עלינו לצפות מעיתונאינו לשמור על חוקי האתיקה. לא מזמן צקצקנו בלשוננו כששמענו ש"ניוז אוף דה וורלד" נסגר בעקבות האזנות סתר למשפחות קורבנות פיגועים ולסלבז. אבל אנחנו הרבה יותר קרובים אליהם מאשר לעיתונות האמיתית שמפקפקת, מבקרת ושואלת. מבחינתי, הסיפור פה הוא לא מרגול, אלא הטיפול המשטרתי והתקשורתי בפרשה.