אוהלי מחאה בתל אביב (צילום: AP)
אין כמו בבית, אם אפשר לקרוא לזה ככה | צילום: AP

עם כל הכבוד למארגני מחאת האוהלים, אני ישנה באוהל כבר שנים. האמת, רק עכשיו גרמתם לי להבין שמשהו פה לא בסדר. אולי האוהל שלי לא בנוי מיריעות, אבל אי אפשר לקרוא דירה לחדר בגודל 25 מ"ר, ועוד עם מיטת גלריה, שזה מה שהיה פעם הבוידעם אצל ההורים שלנו לאחסון ארגזים. הבעיה בגלריה, חוץ מזה שהיא חירבה לי לחלוטין את חיי הסקס, זה שהיא הרסה לי גם את החלומות - אסור לי לחלום כי אז אני מתעוררת מבועתת, וזה יכול להיגמר בנפילה למטה.

צדק חברתי – סיקור מיוחד: כל החדשות, כל התמונות, כל הדעות

האמת, בגיל 30 (עיגלתי כלפי מטה) כבר חשבתי שיהיה לי בית עם גג אדום, או לפחות שאהיה נשואה למישהו עם אוטו אדום. אבל בפועל, כל שנה אני עוברת דירה כי לבעל הבית לא היה אישור על הדירה או כי הוא גילה שהוא יכול להכניס אליה שלושה סודנים במקומי. לא נעים להודות, אבל בתור שחקנית וסטנדאפיסטית הדרך היחידה שלי להשתדרג בחיים היא להתחתן עם מישהו שעשה אקזיט. הבעיה היא שגברים כאלה לא מסתובבים איפה שאני מסתובבת - הם עשו אקזיט.

ערה? כן, אני כבר שעתיים משלשלת

ובכלל, דייטים זה משהו שאני מנסה להימנע ממנו, אבל בגילי זה חלק משם המשחק. הבעיה הכי גדולה היא הדייט השני - את לא באמת רוצה ללכת כי לא ממש עפת בדייט הראשון, אבל משתכנעת כי את בת 30 (מעגלת, כאמור) ואולי פספסת משהו מדהים באישיות שלו בפעם הראשונה. ב-99% מהמקרים הדייט השני יהיה אפילו יותר מאכזב מהראשון, אבל היי, לפחות אכלתי בחינם.

מדי פעם אני נופלת בפח נותנת לחברה להכיר לי מישהו מקסים ומדהים שלומד איתה ושיש ביני לבינו התאמה מקסימאלית, שמבוססת על העובדה שהוא רווק ושאני רווקה. ואני ממש לא מקטרת שאין היום גברים מקסימים, כי יש, גם בתל אביב. יש מקסימים וחמודים ורגישים, שפשוט שכחו איך מחזרים אחרי בחורה. סמס, למשל, היא צורת תקשורת שמטרתה חוסר תקשורת. אני פונה פנייה נרגשת לכל בנות ישראל - בפעם הבאה שאתן מקבלות סמס "ערה?" ענו כמוני: "כן, לא מצליחה להירדם, כבר שעתיים משלשלת, אתה בא?". נראה לי שזה יסגור את הסיפור.

אבל הכי מעצבן שמדברים רק על חייהן של רווקות תל אביביות. מה עם הרווקים? עם יד על הלב, באמת כיף לכם להתייחס למנה חמה כמו לארוחת גורמה, להכין קפה בלי לערבב כי חסרה לכם כפית ובסוף להתפשר על הבחורה הראשונה שהתקשרה לעשות סקר?

בעיניי, בכל מה שקשור לזוגיות, הבעיה הכי גדולה בעיר הזאת היא הציניות. הרבה אנשים כאן ויתרו על אהבה וסיגלו לעצמם מנטרות כמו "זה שאני לבד לא אומר שאני בודד". ברור, אני בטוחה שאתה נהנה לנסוע לחופשה בים המלח עם ההורים במקום להתקרחן בתאילנד עם בחורה. בשבילי, דווקא כשאני מוקפת אנשים יש רגעים שאני יכולה להרגיש הכי לבד וכן, לפעמים זה גם בודד. וסליחה אם יצאתי הכי דנה ספקטור.

תפוח = שישה שקלים

תפוח על מדף במקרר (צילום: stacey_newman, Istock)
אפשר גם פתק החלפה? | צילום: stacey_newman, Istock

כן, יקר לגור בתל אביב. השבוע קניתי בסופר תפוח ירוק אחד בשישה שקלים. ביקשתי שיארזו לי למתנה. בחדרה הייתי קונה במחיר הזה קילו. ולכל אלה שקמים וצועקים "אז את לא חייבת לגור בתל אביב", אני עונה שדווקא כן. כאן כל האודישנים, פגישות העבודה ומיטב מועדוני הסטנד אפ. בגלל מצוקת החנייה עברתי לקטנוע, שעליו אני משלמת רק 4200 ש"ח בשנה על ביטוח חובה. לא הייתה לי ברירה, אז שכרתי סודני שירכיב אותי. אז מה אם משטרת התנועה מחליטה כל בוקר איזה רחוב יהפוך היום לנתיב תחבורה ציבורית בלבד, ושעתיים אח"כ אורבת שם כאילו היא איזה בחור בסרט הודי.

אבל המחאה הכי גדולה שלי היא נגד הבינוניות, השגרה, אלה שיש להם חלום ומפחדים ללכת אחריו, הורים שלא מאפשרים לילדים שלהם לחלום כי הם דור שלא ידע לחלום. והכי מעצבנים אותי אנשים שמדברים בקלישאות. חברים, זו לא המטרה אלא הדרך. בקיצור, לכו תקימו אוהל.

>> הטור הקודם שלי: למה נשים פחות מצחיקות מגברים?
>> "אלירז, אחי, חזור אל העם"