יוזמת השלום החדשה "שתי מדינות, מולדת אחת" היא אולי הפתרון האינפנטילי והנרקיסיסטי ביותר שהוצע במאה שנות סכסוך הדמים על הארץ הזאת. היוזמה, המשותפת למתנחלים ולפלסטינים, מבקשת להחליף את פתרון שתי המדינות בפתרון של פדרציה או קונפדרציה עם גבולות פתוחים, בטענה שלא ניתן עוד לחלק את הארץ בגלל מפעל ההתנחלויות.
יש משהו מעורר קבס בכך שמתנחל מצביע על התנחלות ואומר: תראה מה זה, אנחנו כבר מעורבבים לגמרי. כאילו שלא מדובר במעשה ידיו. כאילו שמפעל ההתנחלויות לא קם אלא כדי לתקוע אצבע בעין לאותו עם, שעכשיו המתנחלים מחבקים כביכול. יושב מאיר יהושוע תחת תאנתו בכפר עציון ואומר ליגאל מוסקו באולפן שישי: "עצם ההימצאות שלי פה חונקת את התפתחות החיים שלהם". אז לך לך, מאיר. די לחנוק. נפלא מבינתי איך אדם מגיע למסקנה שעצם הימצאותו במקום מסוים חונקת את התפתחותם של מיליונים, מבלי שישקול בכלל לעבור לבית שמש, מרחק רבע שעה נסיעה משם.
ככלל, היוזמה החדשה, שכנס היסוד שלה נערך בשבוע שעבר, טוענת ששני העמים לא יהיו מרוצים עם מחצית מהארץ, כי שני העמים רוצים את הארץ כולה. העיתונאי מירון רפופורט, מאנשי "מולדת אחת", מסביר למוסקו: "אנחנו שני עמים שחיים בארץ הזאת, ושני העמים מרגישים שזאת הארץ שלהם. הם מרגישים שכולה שלהם. היהודים מרגישים שכולה שלהם, מהנהר עד הים, כולל שכם וכולל חברון וכולל בית לחם, והפלסטינים מרגישים שכולה שלהם, כולל יפו וחיפה ורמלה". נו, אז שירגישו. אז מה? אני מרגיש שמרינה מקסימיליאן בלומין שלי. היא לא.
העולם הוא לא תכנית כבקשתך
אמת: לסכסוך אין פתרון שיספק את רצונות שתי התנועות הלאומיות. אז הפתרון הוא לא לרצות אותן. שלא יתרצו, מה קרה? האם ביבי עד כדי כך שבע רצון משרה שהוא מוכן לחבק אותה כל לילה? כנראה שלא. כנראה שגם ביבי יודע להתפשר. לפני כמה שנים פורסם סקר שמצא כי רק מחצית מהאמריקאים מרוצים מאלוהים. אז מה, 150 מיליון אמריקאים עוברים לאלוהים אחר? לא. הם מתפשרים על האלוהים שיש. אני יכול להעיד על עצמי שמעולם לא הייתי מרוצה משום דבר. מעולם לא הגעתי לכלל התרצות. אבל אני מספיק בוגר כדי להבין שהעולם הוא לא תכנית כבקשתך.
במסגרת אותה קונפדרציה/פדרציה שמציעים אנשי "מולדת אחת", שממש לא ברור מה יהיה אופייה, או על אילו תקדימים היסטוריים ועולמיים, אם בכלל, היא מסתמכת, מספר המתנחלים שיבחרו להישאר בפלסטין יומר במספר הפליטים הפלסטינים שיורשו לחזור לגבולות הקו הירוק, כאשר בשלב השני כל הגבולות יהיו פתוחים. מעין איחוד אירופי בין הירדן לים.
מוחמד ביירותי מרמאללה, למשל, רוצה לחזור לסומייל, יעני לפתח תקווה סגולה. הוא מצביע על הבאר היבשה. הוא חופן חופן חול כדי לשלוח לקרוביו ברבת עמון, כדי "לזכור את סומייל ולא לשכוח". שתבינו, האיש מעולם לא היה שם. הוא נולד בבית לחם, שש שנים אחרי הנכבה. אז מה לו ולסומייל? מה, אני אוסף חול מרומניה? די כבר עם החול. די. שיאכל חול. שלא יהיה מרוצה. אז מה?
עקירה זה לא רע
מפליאה אותי אהבת הארץ של האנשים האלה, שפעם אחר פעם גוברת על אהבתם ליושביה, אבל עוד יותר מפליאה אותי חשיבותם העצמית האינסופית. עם כל הכבוד, מפעל ההתנחלויות היה ונותר שולי לגמרי בחברה הישראלית. רוב הישראלים עושים מאמצים אדירים שלא לחצות את הקו הירוק, חרף הניסיונות האדירים לטשטש אותו. רוב הישראלים ממש לא מרגישים ששכם שלהם, וגם אין להם שום רצון ששכם תהיה שלהם. להפך: הם מתים להיפטר משכם.
ונגיד שיהיה הסכם שלום ו-100,000 מתנחלים יאלצו לעקור מביתם. בהסכם השלום ביניהן, יוון וטורקיה החליפו שני מיליון יוונים וטורקים, אחרי שאלה וגם אלה היו נטועים במקומם במשך אלפי שנים. אז מה, אי אפשר לעקור 100,000 מתנחלים אחרי 40 שנה? מה זה הקשקוש הזה?
בתום מלחמת העולם השנייה אירופה פלטה 40 מיליון פליטים. והנה, בתום כמה שנים לא נותר אף מחנה פליטים גרמני, רוסי או פולני על אדמתה. קהילות שלמות, חלקן בנות מאות שנים, נעקרו באלימות ונשתלו מחדש בשלום. לא כך הפליטים הפלסטינים, שנפלטו כמה שנים אחר כך במלחמת העצמאות ועדיין חיים במחנות פליטים בירדן, לבנון וסוריה – ולא כך המתנחלים, שלא טוב להם לחיות בפתח תקווה. גם אלה וגם אלה אינם רוצים לחיות, הם רוצים לחפון חול ולנפנף במפתחות לבתים. שני עמים, נרקיסיזם אחד.