אני מלא בושה כי פתאום הבנתי שאני מהגר. בשמונה השנים האחרונות חייתי בברלין חצי שנה במצטבר. פה חודש, שם שבועיים, ופתאום זה הצטבר לחצי שנה. ועכשיו אני שוב בברלין. מה אני עושה פה לעזאזל? אין לי עבודה פה. אין לי אהבה פה. אני אפילו לא מדבר את השפה. אני מהגר.
אני מלא בושה כי פתאום הבנתי שאלה לא חופשות יותר. זאת הגירה אפורה. כמו סרבנות אפורה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה סופרת את "היורדים". היא לא סופרת את כל אלה שמדי שנה יורדים לשבועות וחודשים בברלין, בלונדון, בניו יורק. היא לא סופרת את כל אלה שנתב"ג הוא הכותל המערבי שלהם.
אני מלא בושה כי אני מרגיש כמו פליט. אני לא רוצה לברוח, אין לי ברירה. המדינה שלי מכוונת לי אקדח לרקה. כל הליכה לסופרמרקט היא שוד מזוין. המיסים הם פשע מאורגן. ומזג האוויר הוא שנאה כל השנה. איך אפשר לנשום שנאה? כמה זמן אפשר לחיות בחרדה, בחרפה, בקושי?
אני מלא בושה כי אפילו ביציאה מהמדינה בעטו לי בצלעות. ככה, על הדרך, לשלום. הייתי צריך לחדש את הדרכון. זה עלה 1,120 שקל. 1,120 שקל על חתיכת נייר עם תמונת פספורט. 1,120 שקל על חמש דקות עבודה של פקידת רשות ההגירה. הייתה לי ברירה? שילמתי את הכסף, אבל התמלאתי בושה. בושה על המדינה שלי, שעושה לינץ' באזרחיה כל אימת שהיא רק יכולה.
ואני מלא בושה כי אני מאושר פה. אמא, אני מאושר פה. אני יכול להזמין את עצמי לפרוסת עוגה. מתי בפעם האחרונה הזמנתי את עצמי לעוגה? רק ביום ההולדת. והדירות גדולות. גם דירות הצעירים והעניים. אין דבר כזה דירה בלי מכונת כביסה. והכבישים ריקים. כולם נוסעים ברכבת. אני הולך פה על הכביש. כל יום פה שקט וקדוש כמו יום כיפור. אני מדבר ומקשיבים לי. מדברים איתי ואני שומע. יש זמן לדבר. יש פנאי לחיות. והחיים הם טעם מספיק. לא צריך לחפש משהו מעבר לחיים, לא צריך להצטדק כל הזמן, להתבייש כל הזמן ברצון לחיות, ברצון ליהנות.
אני מתמלא בושה כשאני קונה שני דאורדורנטים כי במדינה שלי דאורדורנט עולה 30 שקל. אני מתמלא בושה על עצם המחשבה לקנות שני דאורדורנטים, מברשת שיניים נוספת, סכיני גילוח. אזרחים של איזו עוד מדינה חוזרים מחו"ל עם סכיני גילוח? אזרחים של איזו עוד מדינה עובדים 10 שעות ביום וצריכים לחשוב פעמיים לפני שהם קונים דאורדורנט?
ואני מתמלא בושה כשאני צופה בסחר מכר הפוליטי, חסר הבושה, שמתנהל עכשיו. ראש הממשלה שלי מביך אותי. ראש האופוזיציה שלי מביך אותי. כמה זמן אפשר לחיות במבוכה מתמדת? איך אפשר לחיות עם חוסר אמון מוחלט בממשלה שלך, במשטרה שלך, בבנק שלך? כמה זמן אפשר לחיות בידיעה ברורה שמשקרים לך כל הזמן?
ואני מתמלא בושה כשאני רואה את רוני דניאל נשבר באולפן שישי. דווקא כי הוא רוני דניאל. דובר צה"ל הכוחני. הגבר-גבר הישראלי. הסלע הזה. הנה, אני אומר לעצמי, אפילו הסלע נשבר. דליה רביקוביץ' כתבה: אֲפִילּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ, / וְלא מֵחֲמַת זִקְנָה. / שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקּוֹר, / שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת, / כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה. / אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים. / מֵעֵין גַּאֲוָה".
ביום ראשון היה פה חם. כל הברלינאים נהרו לאגם שלכטנזה. שכרתי סירת משוטים עם חברים. באמצע האגם פתחתי את הטלפון וראיתי את שוטרי המדינה שלי מכים את אזרח המדינה שלי סתם. התביישתי להראות את הסרטון לחברים. התביישתי. זה כבר מזמן לא המחתרת היהודית או נוער הגבעות. זו אפילו לא הממשלה. זה רוב העם. זאת המדינה שלי. אני טובע באגם של בושה.