זה אני. אני אשם. אני הפרפר הקטן שמשק כנפיו הפיל את הבורסה בשנחאי, שהפילה את הבורסה בפרנקפורט, שהפילה את הבורסה בניו יורק. סליחה. נגמר לי הכסף ורציתי סביח.
איך קרה שנגמר לי הכסף? אין לי מושג. אני עצמאי, ולהיות עצמאי בישראל זה עסק לא פחות עמום וקסום מהאלגוריתמים שמנהלים את הבורסה לניירות ערך. בכל רגע נתון אני חייב אלפי שקלים וחייבים לי אלפי שקלים. אני חייב כסף כי אני צריך כסף כדי לחיות, אז אני לווה כסף מהבנק. ואילו הלקוחות שלי חייבים לי כסף כי גם להם חייבים כסף, אז גם הם לווים כסף מהבנק. וככה כל המדינה חיה בשוטף פלוס 30, 60, 90210.
מדובר בבלט עדין על קורת קיסם. בקלות אפשר ליפול ולשבור את המפרקת. והשבוע נפלתי חזק. סתם, על כלום. בגלל תשלום אחד מעבודה שעשיתי במאי. בניתי על התשלום הזה ממאי שיגיע באוגוסט כהעברה בנקאית. בסוף שלחו לי אותו כצ'ק בדואר. שוטף+90+דואר ישראל. וזהו. כך נפל קונגלומרט שירותי התוכן "עודד תמלל לי", עוסק מורשה בישראל.
יצוין שמדובר בסכום אפסוסי לגמרי בהשוואה לחמשת טריליוני הדולרים שנמחקו השבוע משוק ההון. הרי אני תפרן כחולד עירום. לפעמים מפרסמים בעיתון את טבלאות השכר, ואני נדהם לגלות שאני מרוויח את השכר החציוני במשק. אני? איך אני מרוויח את השכר החציוני במשק? אני גר בדירת חדר ותשיעית וחי על סביח. אין לי דבר בעולם הזה מלבד סט מצעי מיקי מאוס ואוסף נאה של חולצות סבנטיז. כמה עוני יש במדינה, אם אני מרוויח יותר כסף ממחצית מהאנשים העובדים בה?
בבוקר יום ראשון הגיע סוף-סוף הצ'ק המיוחל. המזומן שלוויתי מחברים בסוף השבוע אזל-חוסל, ונפשי יצאה למנת סביח טובה. אז יצאתי לסניף הבנק הקרוב. אלא שבבנק סירבו לפדות את הצ'ק. למה? כי לבנקים בישראל יש פטנט שאינו נופל בגאוניותו מעיקרון אי הוודאות של הייזנברג: הכסף נעלם מחשבון אחד, אבל רק אחרי שלושה ימי עסקים הוא מופיע בחשבון האחר. בין לבין הוא הופך מחלקיק (כסף) לסוג של גל (הסתברות של כסף). שוטף+90+דואר ישראל+שלושה ימי עסקים.
"זה כדי לוודא שהצ'ק לא חוזר", הסבירה לי הקופאית. "לא", תיקנתי אותה, "זה כדי שאתם תוכלו לקנות עם הכסף שלי רשת פאסט פוד ממליגה ברומניה".
"סליחה?", התפלאה הקופאית.
"מה ששמעת. את כל הצ'קים במדינה אתם מחזיקים אצלכם בכיס כבני ערובה, ועם הכסף אתם משחקים בבורסה בבוקרשט".
"זה אמצעי בטיחות", התגוננה הכספרית. "מה יקרה אם מי שהביא לך את הצ'ק יבטל אותו פתאום? אז הבנק יצטרך לשלם".
"אה, כן? כמה צ'קים מתבטלים לכם מתוך סך כל הצ'קים שמחליפים פה ידיים? אלפית האחוז? מיליונית האחוז? עם כל שאר המיליארדים שלנו אתם עושים מיליארדים ממסעדות ממליגה ברומניה. ואת יודעת מה יקרה אם יום אחד הבורסה ברומניה תקרוס ולא יהיה לכם מאיפה להחזיר לכל האנשים את הצ'קים שגנבתם? אנחנו נשלם עליהם! יגידו שאי אפשר לתת לכם לקרוס כי אתם גדולים מדי, ושוב אנחנו נשלם עליהם! אז את תתקשרי עכשיו לברוקר שלך בבוקרשט ותגידי לו שכרמלי רעב לסביח, אז היום אין ממליגה".
היא נשברה בסוף – בין אם מעוצמתם האינטלקטואלית של הטיעונים ובין אם מאכילת הראש האינסופית – ונתנה לי מזומן כנגד הצ'ק. וכך, שמח וטוב-לבב, הלכתי לאכול בסביח פרישמן. הו, איזו טעות זאת הייתה (הצ'ק, לא הסביח. הסביח היה מושלם).
עוד לא סיימתי לנגב את הטחינה מהפה וכבר התמוטטה כל כלכלת החוב העולמית. מסתבר שכל שוק ההון, כל טריליוני הדולרים שעוברים בננו-סיבים בקרקעית האוקיינוס לפי פקודות של אלגוריתמים שמוכרים וקונים שברי-מניות במילי-שניות – כל זה נבנה על גבי הצ'ק שלי, שהיה אמור להגיע קודם למניית בנק דיסקונט, ומשם לרשת הפאסט פוד ממליגה, דרך חברת קרן הון סיכון סינית, שבכלל רשומה באיי שלמה בשביל מקלט המס אבל נסחרת דרך שלוש חברות קש בבורסה של טוקיו. ומה אני עשיתי ברוב טיפשותי? פדיתי את הצ'ק וקניתי סביח.
אז כמו בשירו המפורסם של סם קוק: אני לא יודע הרבה על כלכלה, ואני גם לא יודע הרבה על שוק הון, אבל אני כן יודע שאחרי שהבורסה מתרסקת ומתאוששת, והבנקים קורסים ומחולצים, ויוון מתרוששת וסין ממנפת, ונדב פרי עובר לעבוד אצל תשובה ונחמיה שטרסלר עושה לי נו-נו-נו עם האצבע – בסופו של יום 99% מהון האנושות מגיע לידיהם של 1% מהאנשים. ומה מגיע לידיים שלי? מנה סביח. וגם זה במאמץ רב.
לכן תחסכו ממני את הכותרות המאיימות ב"מיתון עולמי". כבר הייתי בסרט הזה. בסוף הבנקאים לוקחים לי עוד ביס מהסביח והפלא ופלא – הכל חוזר לקדמותו. 80 האנשים העשירים ביותר בעולם עשירים היום יותר מ-3.6 מיליארד האנשים העניים ביותר בעולם. לכן הכותרת הנכונה, אם בכלל, צריכה להיות: "חשש מסחיטה נוספת מלימונם הסחוט של מיליארדי תושבי כדור הארץ כתוצאה מחזירות בלתי-אנושית של קומץ זעיר, שמנוני כחשופית וממולח כצלופח, של אילי ההון ומשרתיהם הבנקאים שרוצים עוד ביס מהסביח של כרמלי".