את הטור של השבוע רציתי להקדיש ליום האישה הבינלאומי. רציתי לכתוב על הפערים בשכר, על האפליה, על השוביניזם הסנסציוני והמחליא של ציפר ובני מינו בעיתון 'הארץ'. אבל אז אמרו לי שאני לא יכול לכתוב על כל זה.

"אתה לא יכול לכתוב על יום האישה", אמרה לי ידידה שסיפרתי לה על מה הטור. "אבל אני פמיניסט", התגוננתי. "אתה? אתה גבר. אתה לא יכול להיות פמיניסט. אתה לא יודע מה זה להיות אישה. תהיה מודע לפריבילגיות שלך ותשתוק קצת לשם שינוי".

אני לא יכול להיות פמיניסט? למה לא? העולם הוא לא משחק סכום אפס. אם יהיו יותר נשים בעמדות ניהוליות בכירות, או יותר נשים במעבדות, או יותר נשים בטלוויזיה – זה לא יבוא על חשבונם של המנהלים, המדענים והפרשנים הגברים. להפך: אם יהיו יותר נשים בעסקים, באקדמיה ובתקשורת, הן רק יחזקו את העסקים, האקדמיה והתקשורת. כי החיים הם לא משחק אכזרי של כיסאות מוזיקליים. אנחנו אלה שבונים את הכיסאות. ומדינות עם שוויון זכויות לנשים הן מדינות עם הרבה יותר כיסאות.

כך שהפמיניזם שלי הוא קודם כל אנוכי. חברות פטריארכליות משליכות לפח מחצית מהמוחות, והתוצאות בהתאם. אני רוצה לחיות בחברה שוויונית כי יותר שווה לי, כגבר, לחיות בחברה שוויונית.

וזה לא רק עניין של תעשייה ומסחר, מדע וטכנולוגיה, תרבות ואמנות. זה עניין אישי לגמרי. אני פמיניסט כי אני רוצה נשים חזקות בחיי. אני רוצה נשים מצחיקות, כלומר נשים עם הביטחון העצמי להצחיק. ואני רוצה נשים חכמות, כלומר נשים עם ההיתר החברתי להתבטא בחוכמה. נשים מצחיקות מצחיקות אותי. נשים חכמות מחכימות אותי.

ואילו גברים כוחניים פוגעים גם בי. שוטר או חייל שחושב שזכותו לשלוח ידיים לפקודותיו חושב שזכותו לעשות כל דבר. מחר הוא יכה אותי בהפגנה. מחר הוא יכה פלסטיני במחסום. האלימות לא נעצרת אצל האישה. ואני גם לא רוצה שיגידו לי "די להיות נקבה" כל אימת שאני מפגין חולשה אנושית. גם זאת אלימות.

מה נשים רוצות? את אותם הדברים פחות או יותר

אז נכון, אני לא יודע איך זה להיות אישה. אבל אני גם לא יודע איך זה להיות החבר שלי נדב. מה אני באמת יודע על נדב? אולי, כמאמר דליה רביקוביץ, יש דבר שמנהם באוזנו עשרים וארבע שעות ביממה? אני לא יודע. אני יוצא מנקודת הנחה שנדב ואני שונים. אבל אני גם יוצא מנקודת הנחה שהשוני הזה בינינו בטל בשישים לעומת הדמיון בינינו כבני אדם.

מה שנקרא "הגל השלישי של הפמיניזם", או "פמיניזם רדיקלי", דוחה את התפיסה האוניברסלית הזאת לטובת פוליטיקה של זהויות. כאילו שגבר לא יכול להיות פמיניסט כי לנשים ולגברים יש ערכים בסיסיים שונים, כאילו שנשיות היא מהות קבועה וזרה, כאילו שכל ספר שאישה כותבת הוא בהכרח "ספרות נשית". למעשה, הגל השלישי של הפמיניזם מחזיר את כולנו מאתיים שנה אחורה, לשאלות מלבבות כמו "מה נשים רוצות?". מה נשים רוצות? את אותם הדברים פחות או יותר.

ובכלל, פוליטיקה של זהויות מקדמת את השוויון בערך כמו שלאומנות מזרזת את השלום. היא לא. וכפי שאנחנו מתנגדים לכך שנשים יהיו סחורה, כך עלינו להתנגד להפיכת הנשיות לסחורה תרבותית. גם הון סימבולי הוא הון, כלומר סוג של מסחרה, כלומר עוד מותג אקסקלוסיבי להתהדר בו. אבל שחרור האישה הוא לא עוד ג'ינס. שחרור האישה הוא אינטרס משותף לכל בני האדם. וההצדקה הטובה ביותר לשחרור האישה הייתה ונותרה שכולנו בני אדם. כפי שכתב קירקגור (גבר לבן ופריבילגי):

"וברגע המכריע של המוות, כאשר כל האפשרויות מבוטלות, אנו אומרים: אדם! אך אין פירוש הדבר שאנו מדברים בבוז. להפך, אנו משתמשים בפנייה הגבוהה ביותר, משום שלהיות אדם אינו נופל משלל הגיוונים, אלא מורם מהם; משום שהפאר שבשוויון הבסיסי בין כל בני האדם איננו השוויון העצוב של המוות אלא השוויון הבסיסי בין שושני השדה".