"שמרתי לך כתבה מאוד מעניינת", מגישה לי סבתא את מוסף השבת של אחד העיתונים. מהעמודים מביטים אליי – מי במבט מיוסר ומי במבט מלא השלמה – גברים ונשים בני גילי יותר או פחות, שגילו יום אחד שהם לא בדיוק זכרים או נקבות, או יותר נכון: שהם שניהם. אני קוראת בעניין על תופעת האינטרסקס ועל ההשלכות הרפואיות והחברתיות שלה, ומסכימה עם סבתא: באמת כתבה מעניינת מאוד.
"יש משהו נוסף שתרצו לשאול אותי?" מחייך בנועם הגניקולוג שלי, תוך כדי שהוא מסיים לסקור ביסודיות את איבריו הפנימיים של שטח באמצעות האולטרסאונד ולציין בשביעות רצון ש"העובר הזה תקין לחלוטין". אבא של שטח מנענע ראשו לשלילה: אין לו שום שאלה, הוא ראה את הבולבול של הילד וזה גרם לו לנחת ברמה האינפנטילית הירודה ביותר המתבקשת. "כן דוקטור", אני ממהרת לשאול, "אתה יכול בבקשה להסתכל טוב-טוב שאין לעובר שלי שחלות?"
אז מסתבר שקשה לראות שחלות אצל עובר בן חמישה חודשים, ולא, אף אחד לא יכול להבטיח לי שאין לו כאלה, על אף שהסבירות היא, כנראה, קטנה מהסבירות שהרופא שלי לא חושב שאני מאוד מוזרה. כל הבדיקות שעשיתי עד עכשיו העלו תמיד מספרים יפים, כאלה שאמורים להבטיח לי ילד עם עשר אצבעות, 46 כרומוזומים וללא מחלת המייפל, בעלת השם המתוק והמסתורי. אבל אלה רק מספרים; אף אחד לא יכול באמת להתחייב לנו שהכל יהיה בסדר. ומה, בעצם, נחשב לבסדר?
מחליטים לא להחליט
"את יכולה לעשות בדיקת מי שפיר, אם את רוצה לדעת במאה אחוז", מסבירה לי חברתי, בוגרת הקורס לייעוץ גנטי, שכמובן זוכה למעמד של אוטוריטה בתחום. "כל החברות שלי שעשו את הקורס ונכנסו להריון עשו את הבדיקה בלי יוצא מהכלל", היא מוסיפה. אני מסתכלת על אבא של שטח, שפוסק במיידי: עושים מי שפיר.
"הסיכון להפלה בעקבות הבדיקה הזו גבוה בהרבה מהסיכוי לילד פגוע", אומרת לי קולגה במשרד ובוחשת את הקפה במטבחון הקטן. "לא עושים מי שפיר", חותם אבא של שטח כשאני מדווחת לו בסלולרי על השיחה.
"אתם צריכים לשאול את עצמכם שאלה לא פשוטה: מה הייתם מעדיפים, להפיל ילד בריא או ללדת ילד חולה?" שואלת אותנו בכנות הדודה הרופאה, ואבא של שטח לא מפתיע ומכריז: עושים מי שפיר.
"זה כמובן תלוי בכם, אבל אין שום סיבה שתעשו את הבדיקה הזו לאור הנתונים", מוסיף את חוות דעתו המקצועית הגינקולוג שלנו, תוך שהוא מסיים סקירת איברים פנימיים נוספת אצל שטח הקטן וממלמל לעצמו, שוב, "העובר הזה תקין לחלוטין". "לא עושים מי שפיר", אומר לי אבא של שטח באוטו, ואני מבינה שכנראה נחליט שלא להחליט.
הבדיקה הזו, כך הסבירו לי, עשויה לחשוף – פרט לתסמונת דאון – עוד שפע של מומים גנטיים קלים יותר או פחות, ואלה יחשפו אותנו, ככל הנראה, לשפע של שאלות קשות וקשות עוד יותר. ואם נגלה אצלו תסמונת כזו שעשויה לגרום לו להיות בעל אינטליגנציה נמוכה מהממוצעת (לא המצאתי את זה, נשבעת, החברה הגנטיקאית אמרה לי שיש דבר כזה), או תסמונת אחרת, שבגללה הוא עשוי להיות עקר? איך נוכל להחליט אם פגם כזה או אחר ראוי שבגללו נוותר עליו? יכול להיות שעדיף שלא לדעת?
ומצד שני, אנחנו חיים במאה ה-21. אנחנו יכולים למנוע סבל וכאב מעצמנו ומהצאצאים שלנו אם ננצל את כל האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו באיתור בעיות גנטיות בשלב ההריון. ומצד שלישי, ככל שנחפש יותר ככה נמצא יותר בעיות, וחייבים להחליט איפה שמים את הגבול לחיפושים. אלוהים, אני מקווה שעשיתי את ההחלטה הנכונה, אבל הגבול שלי היה לשאול את הרופא אם יש לעובר שלי שחלות. אני יודעת בוודאות שלשטח יהיו עשר אצבעות ו-46 כרומוזומים, ושהוא לא יסבול ממחלת המייפל. בינתיים, כמו שאומר קיציס, נסתפק בדברים האלה.