רצף האירועים פשוט למדי. ב-31 למרץ פרצה קטטה אלימה בסיום משחק הכדורגל בין מכבי פתח תקווה להפועל חיפה. שני אנשי צוות פתח תקוואים – עמי גניש ויגאל ממן – תקפו בפראות את עלי חטיב החיפאי, ושלחו אותו לבית-חולים מחוסר הכרה. ב-10 באפריל החליט בית-הדין של ההתאחדות לכדורגל להעניש את פ"ת בהפחתה של 3 נקודות ממאזנה, מה שהוריד אותה אל המקום שממנו יורדים ליגה. אמש, בעקבות ערעור, החליט אותו בית-דין, בהרכב אחר, לדחות את יישום העונש לשנה הבאה, ובכך להציל את הקבוצה מסכנת ירידה. אה כן, ויו"ר ההתאחדות לכדורגל הוא אבי לוזון, יו"ר מכבי פ"ת לשעבר ואחיו של עמוס לוזון, נשיא מכבי פ"ת בהווה.
מי שלא עוקב אחרי הכדורגל הישראלי ברציפות, די לו בעיון בפרטי הפרשה הזו כדי להבין אותו במלואו. רצף האירועים הזה הוא קיצור תולדות הענף, שבו האלימות והשחיתות – ההולכות יחדיו כמו סוס ועגלה – משחקות תפקיד מרכזי, ואילו הספורט עצמו, הדל ממילא בהישגים, נדחק לקרן זווית.
רבים יכנו את החלטת בית-הדין חרפה, ביזיון, שערורייה, אות קלון וכן הלאה, אולם את שמות התואר הללו מוטב לשמור עבור כמה מהאנשים המנהלים את הכדורגל הישראלי, שבתקופת משמרתם התבצעה ההחלטה. כשלעצמה, ההחלטה אינה מופרכת מן היסוד, וטיעוני הדיינים לגיטימיים כשבוחנים אותם במנותק מההקשר הרחב. אבל מהו ההקשר הרחב? ניגוד העניינים המובנה, הבוטה והגלוי לעין של יושב-ראש ההתאחדות לכדורגל, ולא פחות משמעותי – אישיותו הכוחנית והבריונית הידועה והמוכרת.
כשמביאים את אלה בחשבון אפשר לחוש לפתע בעכירות כלשהי באוויר, אפשר להריח את הצחנה הנודפת מהחלטה זו, לא צחנת השחיתות במובנה הטהור, כי אם זו החריפה יותר, של הפחדנות.
יאללה, חרם
החלטת בית-הדין, אף שהיא נותנת לגיטימיות לאלימות, אינה לב העניין כאן. גם אבי לוזון אינו העניין, וגם עמוס לוזון לא. אפילו עלי חטיב, הקורבן, אינו העניין. הפועל באר-שבע, המפסידה הישירה מההחלטה (שכן כעת היא בסכנת ירידה מוחשית), בוודאי אינה העניין, כמו גם אלונה ברקת, בעלת הפועל ב"ש, שעשתה מעשה הולם כשהודיעה מיד על התפטרותה מתפקידה בהתאחדות (והלוואי וכך יעשו האנשים הטובים הבודדים הנוספים שעוד נותרו כאן).
העניין טמון בחוסר ההפתעה הגמור שבו התקבלה ההחלטה. חוסר ההפתעה הזה הוא עדות מכרעת לקהות החושים שאחזה בתהליך הדרגתי במי שעוקב אחרי הכדורגל הישראלי – בתקשורת המסקרת אותו ובחלקים השפויים של הקהל הצופה בו.
נדמה כי ריבוי פרשיות השחיתות והאלימות עשה את שלו. ליבנו נהיה גס אל מול האירועים. נראה שגם רצח במגרש או מכירת משחקים ישירה וגלויה לא יפתיעו אותנו או יוציאנו משוויון נפשנו. הכדורגל הישראלי הוא כבר מעבר לכל גינוי – הוא אינו ראוי להתייחסות. כעסק כושל, מוטב היה לסגור אותו. כמוצר פגום, נכון היה להפסיק לצרוך אותו. מידת הסיקור והעניין שהוא מעורר אינה מידתית, לא לאיכות המקצועית ולא לאיכות האנושית המרכיבה אותו. זהו ענף קלוקל, חולה, מסואב, ועצוב לומר – חסר תקנה.
נמאס כבר לומר שדרושים שינוי וטלטלה או רפורמה מקיפה שתזעזע את אמות הסיפים. נמאס להתריע ולהזהיר מפני ההשלכות הצפויות. נמאס לקרוא (האמת, גם לכתוב) טורי דעה, שבאופן פרדוקסלי רק מזינים את הדבר שעליו הם מותחים ביקורת. לאוהדי הכדורגל האמיתיים אין צורך אמיתי בליגה הישראלית בצורתה הנוכחית. אפשר לצפות בכדורגל הרבה יותר טוב מאירופה.
לכן אייל ברקוביץ', פופוליסט ככל שיהיה, צודק בקריאתו לחרם מנויים. אם כי לא מוכרחים לקרוא לזה חרם: אפשר לקרוא לזה ניתוק אדיש. אולי זה אפילו עוד תוצר לוואי של המחאה החברתית, עוד תוצאה חיובית של הרגע שבו נקעה הנפש וקבוצה גדולה של אנשים הבינה שמשתינים עליה בקשת, והחליטה לומר "די, עד כאן".