אין תמונה
מבוגרים בעשור מאז השיא שלהם, אבל לא איבדו מאום מזוהרם

יש רגעים נדירים בקיום המוזיקלי של אדם שבהם הכל נופל למקום, מסתדר. וכשזה קורה, מאותו הרגע החיים שלך נחלקים ללפני ולאחרי. אני מדבר על הרגע הזה שבו מגיעים הזמר או הזמרת או הלהקה שמדברים בקול שלך. שאומרים את מה שאתה חושב. שמרגישים את מה שאתה מרגיש.

כשהסטרוקס הוציאו את אי.פי. הבכורה שלהם, The Modern Age, בינואר 2001, הם נכנסו לחיי בנקודה גורלית. הרגשתי - ואני רק קצת מגזים כאן, לא הרבה - שרק להם חיכיתי ושרק הם יכולים להושיע אותי. אני לא מתכוון כמובן רק מוזיקלית, זה ברור - אחרי עשור שחון רוקנ'רולית, החמישייה הניו יורקית הזאת פחות או יותר הצילה את הז'אנר מכליה - אלא רגשית. הייתי בן 26 והייתי צריך התחלה חדשה. הם סיפקו לי את הכוח לחפש אותה.

עם המוזיקה שלהם, ובעיקר עם אלבום הבכורה Is This It שיצא בקיץ של אותה שנה, הסטרוקס גרמו לי להרגיש שהכל אפשרי. המוזיקה שלהם עשתה בדיוק מה שמוזיקה משמעותית צריכה לעשות: להיות פס הקול של החיים שלך. הסטרוקס לא לבד ברשימה הזאת אצלי כמובן, אבל הם לבטח גבוה במעלה הטבלה, ובוודאי הלהקה האחרונה שהצליחה לעשות לי את זה מאז. לא זוכר אם בביקורת שפרסמתי על האלבום ב"העיר" באותה תקופה הרגשות שלי היו כה מחודדים - היא זרוקה איפשהו בארגז אצל ההורים שלי - אבל היום אני משוכנע במשקל שלהם בחיי.

אם אני מנתח את זה עוד קצת לעומק, ובימים האחרונים חזרתי לשלושת האלבומים הראשונים שלהם שוב ושוב, אני חושב שחוץ מזה שרציתי להיות הם, איפשהו התבגרתי איתם. ב-2001 הם דיברו על בחורות ואהבות ומערכות יחסים ולבבות שמקריבים את עצמם מרצון לשברון ועל מה זה להיות צעיר ורעב להרפתקאות בעיר הגדולה, ולמרות שג'וליאן קזבלנקס, הסולן שלהם, היה אז רק בן 22, הרגשתי שמנטלית אני בגילו (אני חושב, אגב - או מקווה - שגם כיום אני עדיין בן 22).

היום, עשר שנים אחרי, הם עדיין עושים את זה, אבל אחרת. אני אוהב אותם כמו שאני אוהב את ריאן גיגס, וגם אליו אני מרגיש קרוב בדיוק בגלל אותן סיבות. כולם מבוגרים בעשור מאז השיא שלהם, אבל לא איבדו מאום מזוהרם. גם גיגס וגם הסטרוקס הם עדיין רוקנ'רול באותה מידה, גם אם מאז הם הספיקו להתחתן ולהוליד ילדים, שזה בכלל הרוקנ'רול החדש. רצה הגורל, או מישהו אחר, והבן של קזבלנקס, קאל, נולד בינואר 2010, כמו הבן שלי, איתי. אחים.

תאמינו להייפ

אין תמונה
זה זה? בהחלט

יש שהגדירו - ועדיין מגדירים - את הסטרוקס בתור להקת הייפ. האמת היא שכך היא נולדה ובזכות כך היא הצליחה, אבל את הצ'אנס שהיא קיבלה היא לקחה בעשר ידיים. בסוף שנות התשעים, כשקזבלנקס, אלברט האמונד ג'וניור, פאביו מורטי, ניק ולנסי וניקולאי פרייטור ניסו את מזלם בניו יורק, אף אחד לא ממש ספר אותם. ההפך, לעגו להם, אמרו שהרטרו הזה לא יעבוד וניסו להניא אותם מהכיוון ההפקתי המלוכלך שהם בחרו לעצמם בעזרת ובתמיכת המפיק גורדון רפאל. למרבה המזל, שני דברים קרו: הראשון היה שהם לא הקשיבו לאף אחד, והשני שבשבועון המוזיקה האנגלי NME שיוועו למישהו שיציל אותם מהשיממון והכלום של תחילת שנות האלפיים, פיזית לא היה להם על מה לכתוב, והסטרוקס התלבשו להם כמו כפפה על היד. אחרי סיבוב ניצחון באנגליה, באמריקה כבר היו יותר פתוחים לקבל את הסאונד והלוק של הבחורים הנאים (על אף שעד היום הם לא הצלחה כזאת גדולה במגרש הביתי שלהם).

אין טעם בוויכוח על התרומה שלהם לעולם המוזיקה, היא ברורה, ובעקבות הסטרוקס קמו אינספור להקות שניסו, אבל היו לא יותר מחיקוי חיוור ולא מוצלח. כמעט כולן ככולן - כולל להקות שהומלכו גם כאן וגם באנגליה בתור המושיעים החדשים - אינן עוד עמנו. הסטרוקס והמוזיקה שלהם, לעומת זאת, יהיו כאן לעד. הגיטרות של ולנסי והאמונד הביאו שפה חדשה, סוחפת, בועטת, מרגשת, והטקסטים של קזבלנקס הוכיחו שיש כאן מישהו שיודע מה הוא רוצה להגיד ומסוגל להגיד את זה נכון (תמיד היה אופנתי ללעוג לו ככותב טקסטים, אני לא קפצתי על העגלה הזו, אפילו שהוא לא המשורר הכי גדול בעולם). הלוק הנכון והייחוס המשפחתי כבן של הבעלים של סוכנות הדוגמנות עלית היו רק בונוס. כדי לחזק את המעמד, מי שראה אותם בהופעה (למשל אני, בדצמבר 2003 בפריז, עם חימום של קינגז אוף ליאון, מתנצל) יודע שלא מדובר בבלוף אולפני, אלא בדבר האמיתי. Cool, ולא כמילת גנאי. אלוהים יודע כמה קשה להיות כזה וכמה ניגפים על סלעי המילה הזו יומיום.

כעבור חמש שנים

אין תמונה
אלבום מגוון וכיפי שמרפרר לסאונד אייטיזי

בשבוע הבא יוצא האלבום הרביעי של הסטרוקס, Angles, שמגיע חמש שנים אחרי אלבומם האחרון, First Impressions of Earth (אתם יכולים להקשיב לו כאן). הסיבה לפרק הזמן הארוך מדי הזה בין שני האלבומים הוא בעיקר היחסים הרעועים בתוך הלהקה, ואם לדייק, היחסים בין קזבלנקס וחבריו. השנים בנפרד הולידו אלבומי סולו ופרויקטים נוספים, חלקם ממש טובים, אבל הראיונות שנותנים בשבועות האחרונים חברי הלהקה רומזים לא בעדינות שההפסקה לא ממש עזרה, והעבודה על Angles הייתה, אם לצטט את ולנסי, "נוראית". הם הקליטו בנפרד, בעיקר מקזבלנקס, ותהליך היצירה - זו הייתה הפעם הראשונה שבה כולם השתתפו בכתיבת השירים - יצר לא מעט בעיות.

זה אמנם עצוב, אבל יש כמה נקודות אור: הראשונה היא שאני ממש אוהב את Angles, והתחושות מתחזקות בכל האזנה. מדובר באלבום מגוון וכיפי שמרפרר לסאונד אייטיזי מעולמות ה-Cars, מגלה חיבה לא מוסתרת לפיניקס ואפילו קורץ קצת לכרומיאו, מבלי לוותר כמובן על הגיטרות המאד סטרוקסיות. השנייה היא שהמורשת שלהם מפוארת. כמובן שהבחירה האוטומטית בתור השיא היא Is This It, מאלבומי הבכורה הטובים בהיסטוריה, אבל ביני לבין עצמי אני אוהב את Room on Fire, האלבום השני שלהם מ-2003, לא פחות, אם לא יותר. גם הוא אלבום מהודק ומדויק, שאורכו קצת יותר מחצי שעה וזהו, אבל אני מרגיש שיתכן וכשלם הוא טוב יותר. לא משנה, זו לא תחרות, וגם First Impressions of Earth כולל לא מעט רגעים נצחיים. שלושת האלבומים האלה הם מהסוג שלא משנה מתי תקשיב להם, ברגע שהצליל הראשון שלהם עולה ובא הוא מביא איתו ריחות מהעבר, תמונות של אנשים, קולות, ובעיקר רגשות. אז הנה 15 שירים שלהם - מתוך שלושת האלבומים הראשונים האלה אבל לא רק – שפיסות חיים שלי מעורבבות בהם.

Is This It

השיר שפותח את אלבום הבכורה של הסטרוקס ומכניס אותך בקלילות לעולמם. האם זה כל מה שיש, שואל קזבלנקס, ולא עונה.

The Modern Age

השיר השני באלבום. בשלב הזה אתה מבין שאתה עד להיסטוריה.

Hard to Explain

הסינגל הראשון מתוך האלבום וחתיכת שיר. ג'וליאן בשיאו.


The Strokes - Hard To Explain by doporto

Last Nite

הסינגל השני מתוך אלבום הבכורה ואולי השיר הכי מפורסם של הסטרוקס, להיט בכל בר רוקנ'רול שמכבד את עצמו עד היום. NME בחרו בו במקום הראשון ברשימת 50 הקטעים הגדולים של העשור, "רולינג סטון" בחרו בו במקום ה-478 ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים.


The Strokes - Last Nite by billybright

Someday

יש רגעים שבהם אני חושב שאם יש שיר אחד שדרכו אפשר להסביר מיהם הסטרוקס, זה השיר הזה, הסינגל השלישי מתוך אלבום הבכורה. בקליפ משתתפים חברי להקת Guided by Voices, להקה שהסטרוקס מאד אוהבים, וגם סלאש, דאף מקאגן ומאט סורום מגאנז אנ' רוזס.


The Strokes - Someday by boufougik

Trying Your Luck

לפעמים זה השיר של הסטרוקס שאני הכי אוהב. "לפחות אני שוב לבד ולא בשום מקום איתך".

What Ever Happened

הלאה לאלבום השני, Room on Fire. זה השיר שפותח אותו בסערה.

Reptilia

שיר מספר 2, רכבת ההרים יצאה לדרך.


Reptilia - The Strokes by k_rhcp

12:51

הסינגל הראשון מתוך האלבום, קטע מגה קליט ומלהיט. הנה קליפ אחד מתוך שניים שנוצרו לשיר הזה.

The End Has No End

הסינגל השלישי מתוך Room on Fire, כולל מילה קוניס בקליפ. זהירות, שיר מדבק.


The Strokes - The End Has No End by kirk29

You Only Live Once

השיר שפותח את First Impressions of Earth והסינגל השלישי מהאלבום. וכן, אם משהו מזכיר לכם את I Want to Break Free של קווין, אתם לא הוזים.


The Strokes - You Only Live Once (Warren Fu Alt... by potq

I'll Try Anything Once

גרסת הדמו המוקדמת, הרגועה והיותר טובה לשיר הקודם. סופיה קופולה חגגה עליו בסרטה (הגרוע) Somewhere.

Mercy Mercy Me

קאבר לשיר של מרווין גיי בהשתתפות אדי ודר וג'וש הום, שהיה בי-סייד של You Only Live Once.

Razorblade

ככל הנראה השיר שאני הכי אוהב מהאלבום, אולי כי הוא מזכיר לי את "מנדי" של ברי מנילו.

Electricityscape

מת על השיר הזה, מת על הסולו גיטרה, מת על המילים, שעונות לכל הנודניקים:
"אני נשבע שאני אחזיר את זה מחר
אבל לעכשיו אני חושב שאני רק אשאיל את כל המילים מהשיר ההוא
ואת כל האקורדים מהשיר השני ההוא
ששמעתי אתמול".

בונוס - Life Is Simple In The Moonlight

ונסיים בשיר שנכון לרגע כתיבת מילים אלו אני הכי אוהב מהאלבום החדש. הוא גם סוגר אותו בצורה שמסבה לי אושר.

עוד מוזיקה שממיסה כורים גרעיניים בקורדרוי, הבלוג של מני אבירם

>> לפוסט הקודם: כך אני מעביר את הזמן עד שהאלבום יצא
>> מה דעתכם לשדך בין אסי עזר לעברי לידר?