באחת הפעמים שהוא הרגיש שהוא לא מצליח להביע את הטירוף במילים, הוא לקח אותי איתו לפסיכיאטרית. היא שאלה באיזה מקום אני מדרגת את מערכת היחסים בינינו ביחס לדברים אחרים שיש לי בחיים, ולי היה קל לענות שהחברים, המשפחה, העבודה והלימודים באים במקום הראשון. רק אחריהם נמצאת מערכת היחסים שלי. כשהייתי בת 20 והיה לי חבר בן 32, זה לא היה נראה לי מוזר. אם היא לא הייתה דלוקת עיניים מהשפעות כדורים, ולא הייתה מציעה לשדך לו מטופלות אחרות שלה, אולי הייתי מקשיבה לה כשהתריעה שזה באמת חריג.
אורית נבון שאלה בטור שלה למה בנות יוצאות עם בחורים כמו סקאזי, שאין להם שום עניין בהקמת בית ומשפחה בישראל, שמתעניינים במין, בבחורות ובטירוף יותר מאשר בבת הזוג שלהם, ועדיין זוכים במנת נעורים שנתלית על זרועם. כמישהי שהייתה לה מערכת יחסים בת שלוש שנים שדומה להחריד לזו שמשתקפת ב"מחוברים", אני יכולה לתת רמז קטן למה מתחולל בראשן של אותן עלמות צעירות.
זה בטוח לא קשור למין, כמו שרומזת נבון. לא כל הלילות שהעברנו עם גברים מניאקים השאירו אותנו במערכת יחסים ארוכה וחסרת תקווה. יש משהו אחר במשיכה המסתורית של נערות טובות לכוכבי רוק במקרה שלי, או כוכבי רעש בלתי נסבל במקרה של אווה וסקאזי.
הרבה רגשות, לא בהכרח אהבה
אני לא יודעת איך התחילו היחסים ביניהם, אבל אני התחלתי כגרופית. כשהוא ניגש בפעם הראשונה ואמר לי "ראיתי אותך קופצת בהופעות שלנו. אפשר את הטלפון שלך?", זה היה מסעיר. כשסירבתי כי ידעתי שאסור לערבב בין גרופיות ופלז'ר, הוא התעקש. החיזורים שלו כללו סמסים כמו "את השמש של הטלטאביז", ולחילופין "כל הנשים זונות, תחליטי מה את רוצה". בשלב מסוים התעייפתי מהריגוש בסמסים, ולקחתי צעד לתוך מערכת יחסים שגורלה היה ידוע מראש.
הייתי הילדה הטובה שנקלעה במקרה לסביבה של סמים, אלכוהול, סקס וניוון. הוא הכי אהב אותי בשמלה לבנה, קרא לי דבורה ונחרד מכל צעד פרוע או מיני שהגיע מכיווני. נכון, יש דברים שעד היום קשה לרפא אחרי שלוש שנים כאלה, שבהן מדברים אלייך קצת כמו לתינוק, מסתכלים עלייך קצת כמו לקדושה ולעולם לא מתייחסים אלייך כמו לאישה בוגרת. אבל מי מאיתנו לא יצאה שרוטה ממערכת יחסים שהיא עברה?
כל כך הרבה רגשות היו בתוך שלוש השנים האלה, מעט מאוד מהם היו קשורים באהבה. הייתה שם גאווה גדולה והיקסמות שמתרחשת כשאת רואה את חבר שלך עומד מול אלפי אנשים וצורח את הנשמה, ומקבל את כל האהבה מהקהל ומהנערה שמחכה לו מאחורי הקלעים. היה שם את מרד הנעורים שמעולם לא חוויתי, למרות שאני חייבת להודות שההורים שלי קיבלו בהבנה מפתיעה את העובדה שהבאתי בטלן שגדול ממני ב-12 שנה לארוחות משפחתיות, אפילו שלאורך שלוש השנים הוא לקח אותי לפגוש את הוריו רק פעם אחת. גיליתי כמה אני יכולה לשנוא מישהו, וכמה זה מפחיד להגיד "הלוואי ותמות עכשיו" ובאמת להתכוון לזה.
אולי המקרה של אווה ושלי שונה בכך שהיא רוצה ילדים ומשפחה, או לפחות זה מה שהיא אומרת, ואצלנו זה היה אחד המקורות הגדולים לריב, אבל גם זה לא באמת. הוא תמיד פחד להיות אבא בגיל 40, ותמיד ניהלנו ויכוח בכאילו, על איך אני לא רוצה לעבור לגור איתו, ואיך הוא רוצה להקים משפחה. וזו גם הסיבה שכביכול נפרדנו בגללה. כל זה נועד להסתיר את האמת שאני יודעת בדיעבד, שבנקודה ההיא של החיים שלי, שבה עוד הייתי צריכה הרבה כוחות נפש כדי לשאוף למקומות שרציתי להגיע אליהם, לא היה לי מקום למערכת יחסים אמיתית, אבל גם לא הייתה לי סבלנות לחיפוש המתיש שהרווקות מתאפיינת בו.
היום לנהל שיחה שבה אני אומרת לבן הזוג שלי "אני לא אוהבת אותך" והוא מתעקש שאני כן, נראה לי כמו פיסת גיהינום. אבל אז זה פשוט היה חלק מחיי הרוקנרול. אבל אני בטוחה שלא הייתי מוצאת את הגבר שמעניק לי שלוות נפש ואושר כל כך נקי, אם לא הייתי עוברת בדרך את השנים המלוכלכות ומלאות השיגעון הבלתי יציב ההן.