פעם יום העצמאות היה החג שלי. התחברתי לשמחה שבו, שאינה דתית כמו בשאר החגים. אהבתי את האירועים הגרנדיוזיים וההמונים ברחובות, את השמחה על משהו בן זמננו שאני יכולה להתחבר אליו. אהבתי את הבילויים כנערה, שהסתיימו בשעות הקטנות של הלילה, את טקס הדלקת המשואות, וגם את הגששים וחידון התנ"ך של היום עצמו.
אבל היום עננה מרחפת מעל יום העצמאות שלי. קודרת מעל פטישי פלסטיק ותרסיסי שלג, מעל הזיקוקים והבמות, מעל הנפנופים והקבבים. עננה שהולכת ומשחירה עם כל שנה שבה אני יודעת יותר, קוראת יותר וחושבת יותר. תחילת ההתפכחות הייתה עת התגייסתי לצבא ההגנה לישראל. עם הזמן כחיילת, שבוזבז על מלאכה חסרת תועלת, שהרי כולם וכולן חייבים להתגייס אפילו אם אין בהם צורך של ממש, התחלתי לחוש גם את הכאב שבלהיות ישראלית. ברגע אחד בטירונות, הבנתי את כל מה שמקולקל פה. הבנתי שכל ילד ישראלי צריך ללמוד איך לירות, ולמעשה איך להרוג. ביום העצמאות שאחר כך לא יכולתי לשמוח על היותי ישראלית כפי ששמחתי לפני שלמדתי להחזיק נשק.
קשה לי לחגוג את יום העצמאות, כי הוא מגיע אחרי יום הזיכרון. אותו יום שנועד לבכות את המתים והפך ליום העלאת המוטיבציה לשירות קרבי. במקום ללמוד לקח, במקום להגיד "לא עוד", אנחנו מתמוגגים מיפי הבלורית והתואר. במקום לכאוב את לכתם, אנחנו חוגגים את גבורתם. אל תתגאו שהם הלכו כדי שאתם תחיו - תתעצבו מכך, חושו ייסורי מצפון, אחלו לילדיכם שלא יתגייסו וקוו לישראל אחרת, שלא תחיה על חרבה.
ככל שאני יודעת יותר, אני כואבת יותר
מדברים על "גאווה ישראלית" כעל מטבע לשון. אבל מתי בפעם האחרונה הרגשנו גאווה ישראלית? בכל נסיעה בכביש אתה פוגש את הישראלי המכוער. בתור בקופת החולים, במסיבות, בים – אתה כבר לא פוגש את מלח הארץ, אלא רק את ההמוניות, את ההתפרצות, את האגו והכבוד. והכול מטונף. על שפת ים כנרת, ריח הזבל עולה בנחיריים. בצדי הדרך מוטלים בדלינו, ויש ערמה של זבל על הדשא.
ומעט הגאווה שעוד הייתה לי אבדה כשלמדתי באוניברסיטה. גיליתי שאף פעם לא דיברו איתי על הצדדים האחרים של מדינת ישראל – על דיכוי, על אפליה, על מיעוטים, על האמת שמאחורי המיתוסים שגדלתי עליהם. והצרה עם רוחב אופקים, היא שכשיודעים יותר מתחילים גם לחשוב יותר, וחשיבה גורמת רק לכאב.
ונסעתי ללוס אנג'לס, לניו יורק, לאירופה. גיליתי שם את אותו נימוס "מזויף", והיה לי נעים. אותה אדיבות "צבועה", כמו שאתם קוראים לה, גרמה לי להרגיש שייכת. הבנתי שלהחזיק למישהו את הדלת אפילו אם הוא קצת רחוק עד שיגיע זו לא רק מחווה, זו הוויה שלמה.
ואז התחלתי לכתוב, וגיליתי את הטוקבקים. מלאי שנאה ורוע, עתירי דעות קדומות ואלימות. טוקבקים מגעילים ורדודים, מלאי שגיאות כתיב שאינן מכבדות את השפה הנהדרת שלנו. איך אחוש פטריוטית כשכך מתנהלת ארצי? ופגשתי את העיתונות – וראיתי את השקרים שמאחורי, ואת חצאי האמיתות והעצלות של כתבים שאינם מבינים את אחריותם, ואת הניסיון לשלהב את ההמונים, שנהנים על כל הזדמנות לקפוץ על הטרף.
בכאב רב אני כותבת על הייאוש שביום העצמאות. אותו חג אהוב כל כך הפך לחג שאני צריכה להתעלם ממה שהוא מסמל כדי ליהנות ממנו. כשאני תולה את הדגל על המכונית, אני צריכה להתעלם מ"ישראל" ולחשוב על הבית שלי. כשאני אוכלת תפוח אדום מצופה סוכר אני צריכה להתעלם מהבושה ומתחושת חוסר השייכות ולחשוב על המשפחה שלי. רק כך, כשאני חוסמת את שדה הראייה שלי, אני מסוגלת ליהנות מיום העצמאות.